Daily LifeHalachos of Obligations To Hashem

One is obligated mid’oraysa[1] ספר המצוות להרמב"ם ע' ח, חינוך תריא to act in the ways which we attribute to Hashem; e.g., acting kind, merciful, and righteous.

One must always act in a humble manner. Behaving in a humble, level-headed and kind manner is a fulfillment of a mitzva d’oraysa of imitating the ways of Hashem[2] ע"פ רמב"ם (הל' דעות א,ה), להיות עניו, לילך בדרך הממוצע, לפנים משורת הדין. וע"ע מ"ש שם (ב, ג) במעלת הענוה. וע' סמ"ג (מצ' סד) ע"פ גמ' סוטה (ה.) מנאו לאזהרה שלא יתגאה האדם במה שחננו הבורא הן בממון הן ביופי הן בחכמה אלא יש לו להיות עניו מאד ושפל ברך לפני ה', דכת' פן תאכל ושבעת... ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך... ואמרת בלבבך כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, וכל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה, עכת"ד. .

One is obligated mid’oraysa[3] ספר המצות לרמב"ם ע' ט, חינוך רצו to cause kiddush Hashem in this world, meaning, to publicize the fact that Hashem is the Creator. One also must be willing to give up his life for this purpose[4] רמב"ם (שם) . One must act in a way which demonstrates that those who serve Hashem have good middos and behave lifnim meshuras hadin (with kindness beyond the letter of the law), as this causes people to realize His greatness[5] רמב"ם יסוה"ת ה,יא. וכ' שם "הכל לפי גדלו של אדם". וע' רמב"ן על חומש (דברים ו, יח) עוד בגודל חיוב זה. .

It is assur mid’oraysa[6] רמב"ם (ספה"מ ל"ת סג), חינוך (?) to cause Chilul Hashem (desecration of Hashem’s name), which includes three cases.

1)    If one is threatened with death unless he would violate one of the 3 aveiros chamuros, (or any aveirah at a time when Jews are being forced to violate their religion), and he violates it, it is a Chilul Hashem. He is obligated in this case to give up his life rather than violate a Torah commandment, unlike all other aveiros, which one may transgress when a human life is at risk[7] שו"ע יו"ד (קנז, א), והיינו, איסור עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים. ואם עבר ולא מסר נפשו, אינו נענש כיון שהוא אנוס (רמב"ם ל"ת סג).

ולענין איסור של הג' חמורות שאין בו מיתה אלא לאו בעלמא, צריך ליהרג ולא לעבור. אבל אלאו דלפני עיור, יעבור ואל יהרג (רמ"א שם). וע' ש"ך, הראי' לזה ממה שאסרו לאדם לדבר עם אשה מאחרי הגדר אפי' במקום פקו"נ, וזה ראי' לדעת הרמב"ם דאסור מדאורייתא להקרב אל א' מן העריות דרך תאוה, ודלא כרמב"ן כ' שאינו אסור מדאורייתא. (וע' גמהרש"א הקשה דאפי' להרמב"ם אין בדבור איסור דאורייתא.) וע' ברכ"י (שם) דחה ראיית הש"ך, דהא הרמב"ן כתב זה בתורת האדם, וביאר דמשום אביזריה דג"ע כיון דאיכא מיתה בגוף הערוה, ימות ואל ידבר, ואין ראי' מזה שהוא איסור דאורייתא.

וע' רמ"א (קנ, ג) דכל שאינו אסור אלא משום מראית העין, כגון פרצוף המוציא מים בפני אלילים, במקום סכנה מותר לשתות ממנו, והגר"א הביא בשם הטור דאפי' אם ימות, לא ישתה. וע"ע רמ"א (קנה, ג) דחולה שאין בו סכנה מותר להתרפאות ביין נסך בזמן הזה, והגר"א חולק עליו בשם ריב"ש וכ' דהוי בכלל עבודה זרה, הוי כעצי אשירה דאסור להתרפאות מהם אפי' במקום סכנה. [וצ"ל דלדעת רמ"א, מראית עין לא הוי אביזרה של העבירה עצמו, וגם יין נסך בזמן הזה הוי קיל כיון שאין מנסכים לע"ז.]

וע' ט"ז (קנז, ו), וצ"ע על אסתר איך הלכה לאחשורוש להציל כלל ישראל, ולהלכה כ' דאסתר פנויה היתה ולא ס"ל כמ"ד אל תקרי לבת אלא לבית. וע' שבות יעקב (ס' קיז) כ' להתיר לאשת איש לזנות כדי להציל רבים מישראל, אבל נודע ביהודה (יו"ד תנינא קסא) חולק עליו דאסור, ודוקא באסתר היתה מותרת משום דהוי הצלת כל ישראל, אבל בהצלת רבים אסור.

ויש לעיין, לדעת שבו"י, דהא פסק רמ"א (קנז, א) שאם אמרו האויבים תנו לנו אחד ונהרגנו, אסור למסור להם אסור, אע"פ שהוא להצלת רבים, וא"כ למה התירו ג"ע משום הצלת רבים אבל לא איסור רציחה. וצ"ל החילוק דבג"ע הרי מוסרת עצמה לזנות, משא"כ באיסור רציחה שאין לנו למוסרו בעל כרחו, אבל אם ירצה למסור עצמו להצלת רבים, ודאי מותר (כן ראיתי מהר' א"י אונטרמן).

ולענין אם מותר לעבור על איסור דרבנן במקום חולי שאין בו סכנה, ע' רמ"א (יו"ד קנה, ג) שחולה שאב"ס יכול ליהנות מאיסור הנאה מדרבנן ובלבד שלא ישתה או יאכל האיסור. וע' פמ"ג (אש"א, או"ח שכח, יא) הקשה איך התירו בשבת לומר לעכו"ם לבשל בשביל חולה שאין בו סכנה, הא בישול עכו"ם אסור מדרבנן, ולדעת רמ"א הנ"ל לא התירו לחולה. ותירץ בשם ב"י, דדוקא בשבת מותר משום דלא רצו להחמיר בבישול עכו"ם יותר ממעשה שבת, אבל בחול, אסור לחושאב"ס לאכול בישול עכו"ם.

וע' תשובות האלף לך שלמה (קלוגר, יו"ד כב) דמותר להאכיל איסור דרבנן לחושאב"ס. וע' שו"ת יביע אומר (ב, יו"ד יב) חולק עליו באריכות. וע' שו"ת ציץ אליעזר (ו, טז) דעכ"פ יש ליצטרף הגרש"ק כסניף להתיר. .

2)    If one performs an aveirah purely in order to rebel against Hashem.

3)    If an important individual performs an action which is not an issur, but does not befit a person of his stature. For example, an important person may not joke around excessively, or speak unkindly to others[8] רמב"ם ל"ת סג, ע"פ מ"ש ביסוה"ת (ה,יא) . All people must be careful to act in a way which befits their stature, to avoid transgressing Chilul Hashem. There are also instances when relating to non-Jews that one must be careful not to do things which are technically permitted because non-Jews will perceive it negatively[9] כגון גזל עכו"ם, לשיטת הפוסקים דמדאורייתא גזל עכו"ם מותר (חו"מ ?), ונטילת צדקה מן הגויים בפרהסיא (רנד, א, וקראו הגמ' סנהדרין, אוכלי דבר אחר, דהיינו חזיר), ואסור לשנות נדבת העכו"ם לבית הכנסת כל זמן שלא נשתקע שם בעלים (יו"ד רנט, ג), וע' ש"ך שם (יב) דבישראל אפי' אי לא ציית לדברי חז"ל, לא הוי חילול השם. [וצ"ע למה לא הוי חילול השם בזה, דהא בשאר עניני חילול השם אסור גם בפני ישראל.] .

One should not perform actions which look prohibited, even if in truth they are permitted[10] משנה מסכת שקלים פרק ג משנה ב "שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי המקום שנאמר (במדבר ל"ב) והייתם נקיים מה' ומישראל ואומר (משלי ג') ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם. וע' תוי"ט, דאין לומר שהוא רק עצה טובה. וע' יכין (ע"פ הירושלמי) לא לבד שאין לעשות מעשה שיגרום שיחשדוהו, אלא צריך לעשות מעשה למצוא חן ולסלק חשד מעצמו.

וע' גמ' (קדושין פא.) דמלקין על לא טוב השמועה, משום דכתיב אל בני כי לא טובה השמועה, ורש"י ביאר ד"אל" לאו הוא. וע' ריטב"א (שם) משמע דרק מלקין אם הביא החשד על עצמו. וע' שו"ת הרמב"ם (פאר הדור ס' קלב) דבית דין כופין אותו להוציא עצמו מן החשד. וע' שו"ת חת"ס (ליקוטים סי' נט) הוכיח שעונש מי שלא יצא ידי הבריות, יותר קשה ממי שלא יצא ידי שמים.   , and in many cases, the action may be forbidden due to maris ayin[11] דיני מראית עין

יש ב' טעמים שאסור לעשות דבר שנראה כאיסור. א', משום שאנשים אחרים יבואו להקל, שיאמרו שאינו חמור כ"כ או שיאמרו שמותר לגמרי, וטעם זה שייך בדבר שלא נודע לרבים שהוא איסור חמור. ויש עוד טעם משום חשד, דהיינו שאנשים יחשדו שעובר על איסור, והוא שייך אפי' באיסור חמור, והוא נלמד מוהייתם נקיים מה' ומישראל (ע' אג"מ או"ח ב, סי' מ וסי' סד).

כל שאסור משום מראית עין, אפי' בחדרי חדרים אסור. וכ' התוס' דאם מיחזי כאיסור דאורייתא, אסור אפי' בצינעא, אבל אם לא נראה אלא כאיסור דרבנן, מותר בחדרי חדרים, והו"ד בב"י (או"ח ס"ס שלו). וע' מג"א (שא, נו) הקשה על דברי הב"י שהביא דברי תוס', ורעק"א (שם) תירץ דבריו.

ודבר שנראה רק כאיסור דרבנן, ע' רמ"א (יו"ד פז, ג), והש"ך (סק"ו) דייק בדבריו דאין איסור מראית עין אלא כשנראה כאיסור דאורייתא ולא אם נראה כאיסור דרבנן, והש"ך חולק עליו, דגם באיסור דרבנן שייך מר"ע.

ולענין אם אנו יכולים לגזור מראית עין מעצמינו, ע' פר"ח (יו"ד פז, ז) שאין לנו לגזור מר"ע שלא נזכר בדברי חז"ל, ודייק כן בדברי רמב"ם (הל' מאכ"א ט, ד), וכן משמע באליה רבא (או"ח י, יא) שאין לגזור. אבל הש"ך (הנ"ל) משמע שיש לאסור משום מר"ע אפי' לא נזכר בגמ', וכן נראה מדברי מג"א (י, יב). וע' אג"מ (אה"ע ב, יב) משמע שאין לנו לגזור מר"ע מעצמינו, אבל ע' לקמן שהבאנו כמה ציורים שהוא בעצמו אסר משום מר"ע, וצ"ע. [ואפשר דר"ל דמה שאסרו חז"ל משום מר"ע, אין להתיר אפי' אם מסתבר שההיתר מפורסם, משום לא פלוג, אבל מה שלא גזרו אבל נראה לאנשים כאיסור, יש לאסור אא"כ נתפרסם ההיתר, ולענין השייט"ל כבר נתפרסם ההיתר, ולכן מותר.]

מה דאמרינן דאפי' בחדרי חדרים אסור, היינו רק בדבר שאם היה עושהו ברשות הרבים היה נראה שאסור, אבל דבר שאפי' אם עושהו ברשות הרבים לא נראה כאיסור, מותר. ולכן, בבגד שלובש על גבי בגדיו, אם עשאה סתומה על הצדדים כדי לפוטרה מציצית, צריך לסתום רוב הנראה לעינים (שו"ע י, ח), אבל בטלית קטן שלובש תחת בגדיו, לא צריך רוב הנראה לעינים, כיון דאפי' כשלובשו ברשות הרבים אינו נראה (מ"ב סק"ל, בשם רעק"א). ולכן מותר למצוץ דם מחבורה שבפיו (שו"ע יו"ד סו, י).

וע' פת"ש (יו"ד פז, י, ובנחלת צבי שם) דמה שהצריך רמ"א להניח שקדים אצל הבשר שמבשל בחלב שקדים, הוא דוקא בסעודות גדולות, אבל בביתו מותר, דכיון שנראה רק כאיסור דרבנן, לא גזרו עליו בחדרי חדרים, דבני ביתו יודעים הדבר על בוריו.

במקום שיש רק חשד של איסור דרבנן, יש להקל בשעת הדחק במקום שאין רואים (מ"ב ס' שא ס"ק קסה, עפמ"ש בביאה"ל רנב, א ד"ה מבעוד, דדוקא בשעת הדחק).

ודבר האסור משום מראית עין אינו אסור אלא בתחום של ישוב ישראל (מ"ב רמג, ג). והיינו דוקא בשבת, אבל בימות החול, אסור בכל מקום (מ"ב תקמג, ד).

ע' ב"י (רא או' כד) דלדעת רמב"ם, מקוה כשר שנתן סאה ונטל סאה עד רובו, פסול מדרבנן משום מראית עין. ואין זה סותר למ"ש שאם נותן מים למקוה עליון (שהוא כשר) וממלא בכלי ונותן לתוכו עד שירבו המים וירדו לתחתון ונתמלא, הרי שניהם כשרים, די"ל שבנטל סאה, נראה לאנשים כאילו ניטלו הכשרים ונשארו מים שאובים, משא"כ בנתמלא התחתון מן העליון, עכת"ד. א"כ אע"פ שהתוצאות בב' הציורים הם שוים, המר"ע תלוי באופן העשייה.

ויש לציין דמראית עין הוי כאיסור חמור, ממה שהתיר המשנה (כלאים ז, ו, ע"פ הרע"ב) לעבור על איסור חול המועד כדי למנוע ממר"ע.

בדבר שההיתר מפורסם, לא שייך איסור מר"ע:

בדבר שהוא מפורסם שיש אופן המותר לעשותו, אין בו משום מראית עין, כגון מי שמפורסם שהוא מלוה מעות של עכו"ם ברבית (שו"ע יו"ד קסח, כג). או במינים שמפורסמים שנראים ככלאים ואינם כלאים, אע"פ שהמשנה (כלאים ט, ב) אסרה, כיון שנתפרסם אח"כ, מותר (יו"ד רצח, א, ע"פ ערה"ש ס"ק ד-ה).

ולכן, לא ישכיר אדם מרחץ לכותי, משום דדרכו לאו לעשותו באריסות, אבל שדה מותר, משום דדרכו באריסות (רמג, א).

בן פקועה צריך שחיטה, אבל אם יש בו דבר תמיהה, כגון פרסותיו קלוטות, דמתוך זה אנשים זוכרים שתמיה זו היה בן פקועה, אין צריך שחיטה. ויש אוסרים אא"כ גם אמו היתה קלוטה, דהיינו שיש בו ב' תמיהות (ע' שו"ע יו"ד יג, ב, ורמ"א וש"ך שם).

מי שאירעה לו אבילות, ויש לו חנות והוא אדם חשוב ודבר מפורסם שהחנות שלו, אסור אפי' לשותף שלו לפתוח החנות, משום מר"ע (ע' שו"ע יו"ד שפ, כא). וע' פת"ש (סק"ו) דהיינו אפי' אם התנו מתחלה שאם יקרה אבל, יתעסק השותף האחר ויטול כל שכר השבוע. ואע"פ דלענין שבת, מותר לעכו"ם שהוא שותפו לפתוח החנות בכה"ג (ע' שו"ע או"ח רמה, א) ולא חששו למר"ע, שאני התם שהוא דבר ההווה בכל שבת אמרי אינשי דהתנו מתחלה, משא"כ כאן.

בדבר שאין האיסור נראה מרחוק, התירו לעשותו אם יתן שם דבר המוכיח שעושהו באופן המותר, כגון נתינת שקדים אצל מאכלי בשר בחלב שקדים (רמ"א יו"ד פז, ג) או נתינת קשקשת בדם דגים (שו"ע יו"ד סו, ט). אבל בדבר שהוא נראה מרחוק כאיסור, כגון עכו"ם העובדים בקרקע ישראל בקבלנות, אין להתיר ע"י תליית שלט (כן מוכח מכמה מקומות שלא נתנו עצה זה).

ואם על פי רוב הוא ניכר שהוא דבר מותר, כגון פאה נכרית, אין בו איסור אפי' אם לפעמים רחוקות אינו ניכר (אג"מ אה"ע ב, יב).

עוד היתרים:

ע' רמב"ם (הל' יו"ט ה, ד) לענין טלטול הסולם ביו"ט, דאסור ברשות הרבים ומותר ברשות היחיד, ואע"פ דכל שאסור משום מראית עין אפי' בחדרי חדרים אסור, כאן התירו משום שמחת יו"ט. וע"ש בראב"ד והרה"מ.

ובדבר האסור משום חשד, כגון ליכנס למסעדה לא כשר, אם מצטער טובא ואין מקום אחר לאכול, מותר ליכנס לשם ולאכול דברים המותרים, דבמקום צער או פסידא לא גזרו רבנן, כדאיתא בגמ' כתובות ס. (אג"מ או"ח ב, מ). [ונראה דלא היקל אלא בדבר שאסור משום חשד אבל לא מגזירת חז"ל, אבל לא מה שאסרו חז"ל משום מר"ע.]

וע' מ"ב (תעו, א) שיש לאסור לאכול בשר שנצלה בקדירה, שלא יטעו להתיר גם צלי אש, ואפי' אם בישלה ואח"כ נצלה יש לאסור משום מראית העין, אבל לצורך חולה קצת יש להקל (ומשמע דאין להקל בבשר שנצלה בקדירה ולא נתבשלה קודם).

דבר שנאסרה משום מראית עין, אם נתערב בדבר אחר, מותרת, בין אם נתערבה לח בלח (כגון חלב אשה שנפלה לקדירה (רמ"א יו"ד פז, ו) או דם אדם שנתערב במאכל (רמ"א יו"ד סו, י)), או יבש ביבש (כקיבת טריפה, דכתב רמ"א (יו"ד פא, ו) דמותר להעמיד בה אם נתערבה בשאר קיבות, וע' דרכ"מ).

וכ' ערה"ש (יו"ד צט, לט) בשם ירושלמי, דאיסור שהוא רק משום מראית עין, מותר לבטלו לכתחלה.

ע' ט"ז (יו"ד פז, ד) שאם מבשל בשר עוף בחלב שקדים, צריך להניח שקדים אצלו, אבל אם אין לו שקדים, אין לאסור האכילה בשביל זה, דכל דאפשר לתקוני מתקנינן.

אסור לשתות מים מהפרצופים שמקלחות מים בפני העבודת כוכבים, מפני שנראה כמנשק לעכו"ם (יו"ד קנ, ג). וכ' רמ"א, דכל שאסור משום מראית עין, מותר במקום סכנה, ולכן אם יש סכנה אם לא ישתה, מותר. אבל הגר"א (שם) חולק, דאפי' במקום פיקוח נפש, אסור.

וע' ערה"ש (יו"ד שפ, כז) דאפי' במקום הפסד, אין להקל. אבל במקום הפסד מרובה, יש להתיר איסור מראית עין (כ"כ ערה"ש או"ח רמד, כא-כב, וע"ע יו"ד שם ס"ק כח, דכתב כן בדרך לימוד זכות).

אמנם, לפעמים לא התירו איסור מראית עין אפי' במקום הפסד מרובה, כגון מ"ש תוס' (יבמות כא.) במי שרצה לישא אשת חמיו, דלדעת הירושלמי אסור משום מר"ע, וכבר הכין כל הסעודה, ואפסדיה ר"ת לסעודתו, ע"ש. ומסתמא, משום דהתם הוי מר"ע על איסור שיעבור עליו תמיד, ולא התירו בהפסד מרובה אלא על איסור שעובר עליו פעם אחת.

דברים אסרו חכמים משום מראית עין:

אם מבשל בשר עוף בחלב שקדים צריך להניח אצלו שקדים (רמ"א פז, ג).

ולא יניח לב' מיני זרעים להתערב ביחד למעלה, דנראה ככלאים (משנה כלאים ג, ה)

ואין בהמה יוצא בשבת לרשות הרבים בזוג ועינבל, דמיחזי כמוליכו למוכרו בשוק (שו"ע או"ח שה, יא).

אסור ליתן חפץ לנכרי בביתו בשבת אם הדרך להוציאו לחוץ, דיאמרו דבשליחותו מוציא (שכה, א, ומ"ב שם). אבל מותר לעכו"ם ליתן תבואה ברשות ישראל בשבת (רמ"א שז, כב), וצ"ל שאיירי באופן שלא יחשדוהו על ההבאה (אג"מ או"ח ב, סד).

שתיית דם אדם או דגים (שו"ע יו"ד סו, ט-י).

אסור לישראל להלוות מעות של עכו"ם ברבית אא"כ הוא מפורסם (קסח, כג), ואפי' אם מודיע ללוה ולעדים, אסור (ש"ך ס"ק עא. וע' ב"י שבעל התרומות מתיר בכה"ג).

מינים שנראים ככלאים, אסורים (שו"ע יו"ד רחצ, א).

אכילת בשר צלי קדירה בליל הסדר (מ"ב תעו, א)

ע' אג"מ בענין לבישת שייט"ל (אה"ע ב, יב) דאין בו משום מר"ע, אבל יש מר"ע בהליכה למסעדה שמוכרת דברים טמאים (או"ח ב, מ), הליכה לבית כנסת של רפורמים (שם) ובכניסה ל- elevator בשבת (או"ח ב, צה).

פועלים עובדים בשבת בקבלנות, אסור אם יש ישראלים באותו עיר, ע' שו"ע

שטיחת בגדים בשבת (שו"ע שא, מה)

שחיטת בן פקועה (יו"ד יג, ב).

יש אוסרים לכתחלה להעמיד בקיבת טריפה שינקה מן הכשירה, משום מראית העין דנראה כאוכל טריפות (רמ"א יו"ד פא, ו).

מי שיש לביתו ב' פתחים, חייב להדליק נר חנוכה בכל פתח משום חשד (?)

נתפזר מעות בפני עבודה זרה, אסור לאספם, דנראה כמשתחוה לה (שו"ע יו"ד קנ, ב). ואסור לילך בדרך שהולך רק לבית עבודה זרה (רמ"א יו"ד קמט, ב).

קטן שנימול והוא בעל בשר ונראה כאילו לא מל אבל בשעה שמתקשה נראה מהול, מדינא אין צריך לתקנו, אבל צריך לתקנו משום מראית העין (שו"ע רסד, ה).

אסור לטלטל סולם של עלייה ביום טוב (תקיח, ד) משום מראית עין, דאמרי להטיח גגו הוא צריך. .

One should not spend excessively, even if the purchases are things which are halachically permitted[12] ביה"ל תקכט ד"ה ואל .