Daily LifeHalachos of Interpersonal Mitzvos of the Heart

It is a mitzva d’oraysa[1] ספה"מ לרמב"ם (ע' רו), חינוך (מצ' רנט). וע' ספר חסידים (ס' תרכח) שהגוזל מחבירו עובר משום ואהבת לרעך כמוך (והר"ר מגליות שם ציין דבזה יש ליישב קושיית התפארת ישראל (יכין, סוכה, ריש פרק ג) למה לא אמרינן בלולב גזולה שיבא העשה וידחה לא תעשה, די"ל דגזל הוי לא תעשה ועשה.)

וע' סמ"ג (רמזי מצות עשה, ח) להתנהג עם חבירו כאשר יראה שחבירו מתנהג עמו. אבל בדפו"ר כ' "כאשר ירצה". to love every Jew like oneself. Performing chesed, such as caring for the sick or comforting mourners, is a fulfillment of this mitzva[2] רמב"ם (הל' אבל, יד, א). . Making peace between people who are fighting is also a fulfillment of this mitzva[3] סמ"ק (מצ' ט?), וע' סדר היום (?) באריכות בענין גודל הבאת שלום בין אדם לחבירו, ובפרט בין איש ואשתו. .

This mitzva is usually not obligatory, because one always has the right to put his own needs first[4] גמ' ב"מ (סב.), וכן מבואר בפוסקים (טוש"ע ר"ס רסד) דזה כלל בדיני ממונות, וכ"כ תורה תמימה (קדושים הע' קכח) דפשוט לו דמשום חייך קודמים אינו חייב לאהוב חבירו כמותו ממש, אלא שאין לעשות דבר כנגדו. (chayecha kodmim). However, if performing the chesed does not take any effort, time or expense, one is obligated to help another Jew[5] משום דבציור של זה נהנה וזה לא חסר, כופין על מידת סדום, כמבואר בשו"ע (חו"מ קעד, א), וע' כסף הקדשים (רלז, א) כ' הטעם משום ואהבת לרעך כמוך. , and one should be stringent to do chesed if it only takes a small effort[6] ע"פ מבי"ט (שו"ת ב, צו) דמבואר בגמ' (יבמות מד.) לא ישפך אדם מי בורו ואחרים צריכים לו, והתם, אין חבירו שם עומד אצלו ושואל בשביל המים, ואפ"ה כיון שיודע שאחרים צריכים לו לא ישפכם עד שיודיעם. וכן מבואר בתשב"ץ (ח"ד טור א ס' כז). . If one hurts or insults his friend in any way, he has violated this mitzva[7] סמ"ג (עש' ט) ומהרש"א (שבת לא.), תורה תמימה (קדושים יט הע' קכח. והביא שם ירושלמי נדרים ט, ד). ע' משנה נדרים (גמ' סה.) וגמ' קדושין (מא.) וגמ' נדה (יז.) מבואר דחלק מהמצוה הוי חיובית ולא רק קיומית. וכ"כ בספר חפץ חיים (הקדמה, עשין ב). .

If one were to hate another Jew without informing him, whether he secretly acts negatively towards him[8] כגון המונע מלהשאיל חפץ לחבירו מחמת איבה, עובר משום לא תשנא (ביאור החפץ חיים לספרי, קדושים פרק ד), או אם אינו שואל בשלומו (רא"ש נדרים סה:). or just hates him privately, he would be in violation of the prohibition of “Lo sisna es achicha bilvavecha”[9] ספה"מ לרמב"ם (ל"ת שב), חינוך (מצ' רלח).

ומה שכתבתי דעובר על לאו זה דוקא אם אינו מודיע לחבירו, כ"כ רמב"ם (שם) בשם ספרי, וכ"כ בהל' שמירת הלשון (פתיחה). אבל כ' רמב"ן (ויקרא יט, יז) דהזכיר הכתוב "בלבבך" משום דדיבר הכתוב בהווה, דדרך השונאים לכסות שנאתם, עכת"ד. ומזה משמע שאפי' מודיע שנאתו לחבירו, עובר משום לא תשנא, וכן משמע בגמ' נדרים (סה:). וכן דעת השאילתות (שא' כז), כמ"ש העמק שאלה שם (סק"ג), וע"ש דלדעת הרא"ש, אין ראי' מגמ' נדרים הנ"ל. . (The best way to avoid this prohibition is to stop hating him, as it is usually not wise to inform someone that you hate him.) However, one is permitted to hate Jews who do not keep Torah and mitzvos if they have been rebuked and do not listen[10] הג"מ (דעות פ"ו אות א) ע"פ הגמ' (פסחים קיג:), וכ"כ אבות דר"נ (פ' ט"ז), וכן משמע ברמב"ם (אבל יד, א) ובשו"ע (חו"מ רעב, יא). ואע"פ שאין חיוב לאהוב ולעשות חסד בעד מי שאינו אחיך במצוות, משמע בגמ' (סנהדרין נב: לענין הרוגי בית דין) שאין ראוי לעשות לו דבר שהוא מכוער משום ואהבת לרעך כמוך.

וע' חזון איש (יו"ד סי' ב, כח) שכתב בהגה"מ (שם פ"ו) שאין היתר לשנאותו אלא אחר שאינו מקבל תוכחה, וכ' בשם ספר אהבת חסד בשם הגר"י מולין, דמצוה לאהוב את הרשעים. .

One is obligated mid’oraysa to love a convert[11] רמב"ם (ספה"מ ע' רז), ספר החינוך (מצ' תלא). ובשו"ת רמב"ם (ס' תמח) משמע שצריך לאהוב את הגר באהבה רבה יותר משאר ישראל.

ויש לעיין בזה, בענין קדימת הצדקה, המשנה (סוף הוריות) כ' הגר בסוף כל הקדימות, וצ"ע דהא כשנותן צדקה לגר נראה שמקיים בזה גם מצות אהבת הגר ולמה אינו חייב להקדימו משום זה.

ולפע"ד י"ל, שמצות אהבת הגר, כמו מצות אהבת ישראל, נתקיים בלב בלבד, ובעצם אינו קשור למעשיו אם עושה לו טובות או לא. אלא שאם באמת היה אוהבו, לא היה מצערו, ולכן כשמצער חבירו עובר משום ואהבת לרעך כמוך. ואם הוא אוהב לחבירו, כשרואה שצריך לאיזה דבר, היה עוזרו בשביל אהבתו. ולכן, אין בנתינת צדקה לגר שום קיום מצוה יותר מנתינה לשאר ישראל, דכיון שנותן לישראל בשביל שיש בו מעלה יתירה ואינו בשביל שנאת הגר, אינו קשור למצות אהבה בכלל. and one may not hurt him verbally[12] רמב"ם (ספה"מ ל"ת רנב), ספר החינוך (מצ' סג) or overcharge him[13] רמב"ם (ספה"מ ל"ת רנג), ספר החינוך (מצ' סד) . These laws are true of all Jews (the rules regarding converts are identical) but the Torah gives additional mitzvos regarding converts because one may think that he can get away with it (since the convert has no family to help him)[14] טעם זה בספר החינוך (מצ' סג). וכ' שם עוד טעם, שיש חשש בו שלא יחזור לסורו מפני הבזיונות. .

It is a mitzva d’oraysa[15] ספר המצוות לרמב"ם (ע' קעז), ספר החינוך (מצ' רלה), שנאמר בצדק תשפוט עמיתך (ויקרא יט, טו). וע"ש שעיקר המצוה שם קאי על הדיינים שאין לומר לאחד מבעלי דינים לקצר ואחד להאריך, ואח"ז כ' הרמב"ם (לנוסחת פרנקל) ראוי לדון את חבירו לכף זכות, ואינו מוכח אם הוא מדאורייתא או אסמכתא בעלמא. אבל בספר שמירת הלשון (פתיחה, עשין ג) כתב דלדעת רמב"ם הוי דאורייתא כי היה לפניו הגירסא "שיתחייב" במקום "ראוי". וע"ש דעכ"פ לדעת רבינו יונה וסמ"ג וסמ"ק הוי דאורייתא. to judge everyone favorably. If one does not know the suspect to be a tzaddik or a rasha, one must judge him favorably, unless it is highly unlikely that what he did was justified. Even in that case, it is preferable to still judge him favorably[16] כן משמע ברמב"ם, דבהל' דעות (ה, ז) כ' דלדון חבירו לכף זכות הוי ממידות תלמידי חכמים, ובפירוש המשניות (אבות א, ו) כתב שבצדיק צריך לדונו לכף זכות בכל גווני, ובבינוני אינו חייב אלא כשנוטה קצת לצד חוב, וברשע אין צריך לדונו לכף זכות כלל, ולהיפך, יש לחושדו, כמ"ש במשלי (כו, כה) כי יחנן קולו אל תאמן בו כי שבע תועבות בליבו. וא"כ, הציור שבהל' דעות צ"ל דמיירי באיש שהוא בינוני, ואע"פ שאינו חייב להכריעו לכף זכות יש לעשות כן ממידות טובות. . If the suspect is known to be a tzaddik, one must judge him favorably even if it looks highly unlikely that it is so. If he is known to be a rasha, one may suspect that he had malicious intent, even if what he did looks like it was a mitzva[17] כ"כ רמב"ם (פיה"מ שם), שערי תשובה (שער ג, מאמר ריח), וספר שמירת הלשון (שם). ויש לעיין בזה, למה אינו חייב מדאורייתא לדון אפי' רשע לכף זכות? ואין לומר משום דכתיב בצדק תשפוט עמיתך, עם שאתך בתורה ובמצות, כדדרשינן בגמ' שבועות (ל.) שצריך לדון דינו של תלמיד חכם קודם דין של שאר אנשים (ע"ש ברש"י), דהא לא אמרינן לענין החיוב להשוות הבעלי דינים (ע' מ"ש לעיל) שזה קאי דוקא בכשרים ולא ברשעים. וגם, מדברי רמב"ם ושע"ת (שם) משמע שנלמד מהפסוק במשלי (ע' הערה הקודמת), ולא מדרשה הנ"ל. ואפשר יש לומר עפמ"ש בתורה תמימה (ויקרא יט, טו) שהחיוב לדון חבירו לכף זכות הוא משום שיש לכל ישראל חזקת כשרות, וא"כ זה שייך רק באנשים כשרים, אבל מי שהוחזק ברשעות יש לאוקמי אחזקתיה ויכול לדונו לכף חובה. .

It is assur mid’oraysa to bear a grudge or to take revenge against someone for an action they did[18] רמב"ם ל"ת שד-שה. ואם ראובן הזיק לשמעון בנפשו ולא בממונו, כמו אם ציער אותו או ביישו, ע' בספר שמירת הלשון (באר מים חיים, פתיחה, לאוין ח-ט) דלדעת השע"ת והסמ"ג אם שמעון נוקם בו אינו עובר בלא תטור [אבל צ"ע אם עובר בלא תיקום, דמשמעות השע"ת שרק בלא תטור יש היתר אם הזיק לנפשו, אבל בשמה"ל משמע שאינו עובר בלא תיקום. וכל המח' תלוי בגמ' יומא (כג, א) (וע' ספר שמה"ל שם). בקיצור, כ' גמ' כל תלמיד חכם שאינו נוטר ונוקם כנחש אינו ת"ח, והקשה הא עובר בלאו, ותירץ דרק בממון עובר על לא תקות"ט, והקשה הא הפסוק משבח הנעלבין ואינן עולבין, ותי' לעולם מותר לנוטרו בלבו (ולשמח כשאחר נוקם בשבילו- רש"י). לדעת שע"ת, אם ציער נפשו מותר לינטור, ולפי הבנתי הוא פירוש כרש"י שאסור לנקום ורק מותר לשתוק כשרואה אחר נוקם בשבילו. ולדעת רמב"ם, אם ציער נפשו אסור לנטור ורק לת"ח מותר כיון שהתורה נתבזה, ולשאר אדם אסור, ולכאו' אין לנו דין תלמיד חכם בזמן הזה ולכן לא כתבו הרמב"ם (ע' שמה"ל). או אפשר שמותר רק לזוכרו בלבו כדי שיכיר משפט הקב"ה כשהוא נוקם בשביל הנעלבין, אבל אסור לשנוא אותו בשביל מה שנעשה לו. ובכל אופן, "כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש" הוי לאו דוקא וצ"ע]. וע' סמ"ק (קל-קלא) משמע שאין נקימה ונטירה אסורים מדאורייתא אלא בשאילת חפצים, אבל שאר מיני נקימה ונטירה אינם אסורים אלא ממדת חסידות.    .

A.    Desiring Another’s Item (Lo Sachmod)

One should not look jealously at someone else’s expensive item, as doing so may cause an ayin hara which will damage his property[19] שעח, ה. אבל רמב"ם (שו"ת, לחכמי לוניל, ס' שצה) כ' שהוא מדת חסידות ולא איסור.

וע' מגן אבות (רשב"ץ) משמע דדוקא אסור אם מסתכל עליו בעין של קנאה ושנאה (אבל לא אם מסתכל ושמח בטובת חבירו). . However, it is permitted to look at one who built an ostentatious house or bought a luxury car, as it is assumed he did so with the hope that others will look at it[20] כן מסתבר, ושמעתי כן מהר' מענדל בעקער, דכיון שזה כוונתו, בודאי מחל על זה. וע' רשב"א (שו"ת ב, רסח) שאם אינן מקפידין, רשאין להסתכל, ומדבריו מבואר דמחילה מהני לאיסור זה. . It is a proper middah to not look at anything which is not his, so he will not desire it[21] ארחות חיים להרא"ש (יום א' אות כ), וכמ"ש במשניות אבות (ד, א) איזהו עשיר השמח בחלקו. .

It is assur mid’oraysa[22] רמב"ם ל"ת רסה, חינוך מצ' לח. ואע"פ דכתיב בקרא להדיא שגם באשת חבירו שייך האיסור של לא תחמד, הרמב"ם (גזו"א א,ט) לא כתבו אלא אצל איסור דלא תתאוה (שם א,י), כיון שבדרך כלל לא שייך האיסור לעשות תחבולות לקנות ממנו דברים אלא בחפצים ולא באשתו, אבל גם שייך לאשת חבירו אם יגרום שיגרשנה (סמ"ע שנט,יט). וע' ראב"ד (גזו"א א,ט) שאם אמר המוכר רוצה אני, אינו עובר משום לא תחמוד. והאיסור הוא ההפצרה במוכר כדי למוכרו או שאר השתדלות כדי לקנותו, אבל אין איסור במעשה הלקיחה עצמו (מגיד משנה שם בדעת הרמב"ם), ודלא כראב"ד משמע שהלקיחה עצמו אסור ולכן הוא חייב בהשבת החפץ. for one to desire anything which belongs to someone else[23] רמב"ם ל"ת רסו, חינוך מצ' תטז. וע' הר"א מזרחי (דברים ה, יח) דלדעת רש"י (שם) אין הבדל בין לא תתאוה ולא תחמוד, והכל אחד הוא. אבל הרמב"ן (שם) פירש הפסוק כמ"ש בפנים ע"פ הרמב"ם, שיש איסור א' להתאוות לחפץ חבירו ולגמור בלבו להפציר בו כדי שימכרנו לו, ואיסור אחרת לחמוד, דהיינו להוציא חמדתו בפיו.

וע' ספר חסידים (סי' צט) לא תחמד אשת, כתיב בלא וי"ו, לא תחמד אזהרה שלא ליפות עצמו כדי שישר בעיני אשת רעהו ויכניס אהבתו ויפיו בלבה. ועוד, שלא ישבח אשה יפה בפני חבירו שמא יגרור אחריה והיה בך חטא.

וע' מכילתא (יתרו ח) דמותר לחמוד בת חבירו לבנך או בנו לבתך. or plan to convince the owner to sell it[24] שנט, ט.

ואינו עובר בזה עד שיקנה החפץ (שו"ע שנט, ט. רמב"ם גזו"א א, ט). [וצ"ע אם מותר למוכרו לו אחר שהפציר במוכר למכור לו, או אם אסור משום לפני עור. ואפשר, דכיון שכבר עבר "חצי שיעור" מן האיסור במה שהפציר בו, שיש בזה קצת איסור חימוד, ולעומת זה יש מצות עשה של אהבת ישראל לסייע חבירו למוכרו לו כיון שהוא רואה שחבירו כל כך צריך לו, אפשר דעשה ידחה ל"ת, וצ"ע.] or give it to him as a present[25] דעובר על לא תחמוד אפי' כשמפציר שחבירו יתן לו במתנה, כ"כ החפץ חיים בספר המצוות הקצר (ל"ת מ) ובסוף ספר שמירת הלשון, וכן דעת סמ"ג (ל"ת קנח) ור' יונה (שערי תשובה, שער ג, סי' מג). וע' בצל החכמה (ג, מד) דבשו"ת ארץ צבי כ' דכל שכן הוא, שאם במכר עובר, כ"ש במתנה. ובצה"ח כ' שהוא מחלקת וי"א שאינו עובר אלא במכר, ע"ש.

אמנם, בספר שמירת הלשון (שם) כ' דמותר להפציר בחבירו ליתן צדקה, ולא הסביר למה. ואפשר דכיון שהוא מצווה ליתן, אמרינן דמסתמא הוא באמת רוצה ליתן אלא שהיצר הרע מעכב. (ואם שואל צדקה בשביל אחרים, יש סברא גדולה להתיר, כיון שהגבאי צדקה אין לו שום חימוד בשביל הממון, דהא לא יהנה ממנו בכל אופן, אבל שם משמע דאפי' לשאול צדקה בשביל עצמו מותר.) . However, any object which one knows the owner wants to sell, is not subject to this prohibition[26] מגיד משנה (גזו"א א,ט) . If one desires to have a similar item, but not to obtain that exact item from his friend, he does not violate this prohibition[27] בצל החכמה (ג, מט), ע"ש הביא ראי' לזה, ודלא כדרך פקודיך כ' דעובר משום לא תחמוד. אבל כ' דבאשת חבירו יש איסור מדברי קבלה לחמוד אשה יפה כאשת חבירו, ע"ש. .

One is permitted to ask his friend for an item, as a purchase or a gift, if he does not want to pressure him at all and he thinks that his friend may be willing to sell or give it freely[28] בצל החכמה (ג, מג), דדייק כן בדברי רמב"ם (גזילה א, ט-י), דבאיסור לא תחמוד אינו עובר אלא אם הפציר בו, ובאיסור דלא תתאוה אינו עובר עליו אלא אם בחשב בלבו איך יקנה ממנו, דהיינו שיחליט בדעתו לעשות השתדלויות עד שיקנהו, אבל אם רק חשב בלבו לקנותו ואם לא ירצה בעל החפץ לא יפציר בו, אינו עובר. . However, if he thinks that his friend does not really want to give it and will say yes because he feels pressured to do so, he may not ask[29] ע' בצל החכמה (ג, מד) כתב כן לגבי אדם חשוב, אבל מסתמא הוא הדין בכל אדם שיודע שחבירו לא ירצה ליתן לו אלא משום בושה או שאר סיבה. . In any case, if his friend refuses, one may not ask him a second time, or pressure him to sell or give it.

For example, if one sees that his friend has a small bag of pretzels, he should not ask him for some[30] אם החפץ הנחמד הוי פחות משוה פרוטה, ע' מנ"ח (מצ' תטז ומצ' לח) די"ל דעובר, דכיון שעובר על לא תחמוד אפי' אם נתרצה חבירו לבסוף, הרי מחילה לא מהני, א"כ בגזילה הטעם שאינו עובר בפחות מש"פ הוא משום מחילה, וא"כ בלא תחמוד אפשר דאסור, אבל אח"כ פקפק על זה שהטעם דאינו עובר הוא משום דלא מיקרי ממון וא"כ ה"ה דלא יעבור על לא תחמוד, ע"ש. וע' שו"ת דברי יציב (סי' סה) שאם האיסור דלא תחמוד הוא משום שיבוא לגזול, כמ"ש רמב"ם (גזילה א, יא), מובן דאינו עובר בפחות מש"פ. , as his friend probably does not want to give him and will only give him because it sounds selfish to refuse. However, if his friend has a large bag, he may ask, but if his friend refuses, he may not ask him again.