One may not do anything which is considered dangerous[1] שו"ע חו"מ תכז, י.

ולענין אם הוא מדאורייתא או מדרבנן, ע' שו"ע (שם) האומר הריני מסכן בעצמי, מכין אותו מכת מרדות, וכ' שם (סע' ט) הרבה דברים אסרו חכמים וכו', ומזה משמע שהוא איסור דרבנן. וע' סמ"ע כ' מדכתיב השמר לך ושמור נפשך מאד, עכ"ל. ונראה דר"ל שהוא דאורייתא, וכן משמע ברמב"ם (הל' רוצח יא, ד) שכתב שיש מצות עשה להסיר המכשולים דכתיב השמר לך וכו'. וע' באר הגולה (שו"ע שם) ציין דברי הב"י (יו"ד קטז) דאפשר שהוא איסור דאורייתא אלא שאין לוקין עליו, כמו חצי שיעור, עכת"ד. [אבל לפע"ד צ"ע דהא בב"י שם משמע דקאי על דברים האסורים משום בל תשקצו ולא משום סכנה.] וע' פמ"ג (שפ"ד יו"ד צז, ג) דמחמרינן בספק סכנה משום ספק דאורייתא לחומרא. וע' דרכ"ת (קטז, נז) בשם שו"ת שם אריה, שיש לחלק, שאם נכנס למקום שהוא ודאי סכנה כגון קיר נטוי וכותל רעוע, י"ל שהוא איסור דאורייתא, אבל בדבר שהוא ספק סכנה כגון לשתות מים בלילה שיש ספק שמא יבלע עלוקה, הוי אסור מדרבנן. וע"ע דרכ"ת (שם נב) דללכת במדבר או בים, שהוא מקום סכנה ולכן מברכים עליו ברכת הגומל, לצורך פרנסה וכדומה, אין לחוש לסכנה כיון שהוא מנהגו של עולם. אבל ללכת במקומות אלו לראות דברים חדשים וכדומה, בודאי ראוי לרחיק מזה, עכת"ד. וראיתי מי שרצה לחלק, דבדבר שיש בו סכנה טבעי, כגון ללכת תחת קיר נטוי, אסור מדאורייתא, אבל דבר שיש בו רק סכנת סגולי, כגון דברים האסורים משום רוח רעה, אסורים רק מדרבנן.

ונלע"ד קצת תמוה שלא מנה הרמב"ם "השמר לך" למצוה, דהא משמע מדבריו (שם) שהוא מצות עשה.

ואין מברכים על מצוה זו, עמ"ש לעיל הל' ברכות.

וע' ערה"ש (קטז, א) הביא דברי הגמ' גיטין (נז:) כל המאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא.

ויש עוד מקורות שאסור לחבל בעצמו, ע' גמ' ב"ק (צא:) משום אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש או משום בל תשחית, ואפשר שיש לאסור מטעם זה גם לסכן עצמו.

ולענין ברכה על מצוה זו, עמ"ש לקמן בדיני מעקה. . However, actions which were considered dangerous by Chazal, but nowadays does not seem to be dangerous, may be permitted according to some opinions[2] מג"א (קעג,א) כ' לענין אכילת דגים עם בשר וז"ל, אפשר דבזמן הזה אין סכנה כ"כ דחזינן כמה דברים המוזכרים בגמ' שהם סכנה לרוח רעה ושאר דברים והאידנא אינו מזיק דנשתנו הטבעיות עכ"ל, והו"ד במ"ב שם. וע' משנה הלכות (ח"י סי' קא, בשם האדמו"ר מקלויזנברג) כ' שהשו"ע לא כתב הרבה דברי סכנה, ונמשך אחר הרמב"ם שלא הזכירם, והטעם, כיון שבימיו הוי עמי הארצים והיה חושש שלא אתי לאגרורי אצל הערבים, ומשום עת לה' לא כתב הרבה דברים שהם רוח רעה, והשו"ע נמשך אחריו ולא כתב הדברים שאין העולם נוהגים בהם, דמוטב יהיו שוגגים ואל יהיו מזידים, והוא בכלל שומר פתאים ה'.

וכן לענין מ"ש בשו"ע (תקעו, ב) ע"פ המשנה (תענית פ"ג) דבשעת הדבר יש להתענות, כ' המג"א (סק"ב) ומ"ב (סק"ב) שאין מתענין כלל בשעת הדבר, דמנוסה הוא כשאינו אוכל ושותה קולט האויר.

וע' ים של שלמה (חולין פ"ח סי' י) דאין נזהרין בכמה דברים שהם משום רוח רעה, לפי שאותם רוחות הנמצאים בתלמוד אינם מצויים בינינו. וע' ספר חסידים (סי' תנט) כל הניחושים כנגד המקפידים, ונראה שהבין דמה דאמרינן בגמ' (פסחים קי:) כן לענין זוגות, ה"ה שאר ענינים כאלו.

וע' אורחות רבינו (?) שהמנהג שלא להקפיד מלילך בין ב' דקלים. . Not every action which is described in the Gemara as dangerous is necessarily prohibited[3] לא כתבנו כמה דברים שהמנהג שלא להקפיד עליהם, כגון לשפוך מים בשכונת המת (יו"ד שמ?,), ומים של תקופה (רמ"א קטז, ה, וע' דרכ"ת שם בענין זה, י"א דהולכין אחר התקופה האמיתי וי"א שהולכים אחר התקופה שבחשבון שמואל אלא דכיון שהוא לא התקופה האמיתי יש לצרף להקל), וימים שאין להקיז דם (?).

וע' אבודרהם (?) כ' טעם שאין שותים מים בתקופה, מפני שהוא התחלת תקופה חדשה, ואין לשתות אלא דבר מתוק משום סימן טוב, כמו בראש השנה אנו אוכלים דברים מתוקים לסימן טוב.

וע' גמ' פסחים (קיא.) שלא ילך איש אחד בין ב' כלבים או ב' נשים או ב' דקלים. , and the general rule is that we only refrain from actions which are quoted in contemporary Poskim.

A. Foods

One may not combine[4] ע' מ"ש לקמן בשם דרכ"ת (קטז, ל). fish and meat, cook them together, or roast them in the oven simultaneously when both are uncovered[5] קטז, ב . The reason for this is that Chazal had a tradition that it is dangerous; however, because nowadays it does not seem to be dangerous, there may be room for leniency in certain cases[6] ע' מ"ב (ר"ס קעג) בשם מג"א אפשר יש להקל בזה"ז. ולכן המנהג להקל בענין ביטול סכנה, אע"פ דלדעת הט"ז אין הסכנה בטל.

והסכנה המוזכרת בגמ' פסחים (עו:), הוא סכנת צרעת (כ"כ רש"י שם, וטור ס' קטז). [וצ"ע דהא כ' בגמ' (?) ז' דברים המביאים לידי צרעת, ולא מוזכר שמה. וצ"ל שיש ב' מיני צרעת, א' מחלה טבעי, שהוא סכנה, וא' מחלה רוחני, ואינו סכנה אלא צריך לעשות תשובה.] .

If one did so, and the total food has sixty times the quantity of either the meat or the fish, it is permitted[7] פ"ת (קטז, ג) בשם שבו"י וכמה פוסקים, ודלא כט"ז (סק"ב) דאינו בטל משום דחמירא סכנתא מאיסורא. וע' חת"ס (יו"ד קא) מתיר משום דלא אמרינן חמירא סכנתא מאיסורא אלא בדבר שעינינו רואות בזמן הזה שהוא סכנה. וע"ש מה שכתב שהרמב"ם השמיט כל דין זה.

ובתערובת יבש ביבש, אע"פ שבשאר תערובת הוי בטל ברוב, בסכנה צריך ס' כנגדו, כ"כ דרכ"מ (קטז, ?). . If not, a Rav should be consulted[8] אפשר דבמקום מצוה, כגון אם אין לו מאכל חם לשבת, יש להקל משום שומר מצוה לא ידע דבר רע, כמ"ש רמ"א (או"ח תנה, א) ומ"ב (שם) ופת"ש (קטז, ד) לענין מים של תקופה. ועוד יש לצרף ספיקת המג"א (קעג, א) כיון שאין אנו רואים שיש סכנה בזמן הזה. . For example, if fish fell into chicken soup, one should remove whatever fish he can, and the soup may be eaten if the soup contains sixty times the volume of the fish[9] ויש להודיע, דרק צריך לבטל הדג עצמו, ולא שאר הדברים שמעורבים עם הדג. למשל, ב-gefilte fish, הוא כמעט חצי דג וחצי דברים אחרים, ולכן אינו צריך אלא כ-30 פעמים נגד החתיכה שנפלה. .

If one touched meat immediately after touching fish, it may still be eaten, and if one touched another food, it may be eaten with meat, as we are not concerned that the residue from fish is dangerous to eat with meat[10] ע"פ רמ"א (קטז, ג), שאין לחוש לרחוץ ידיו, אבל לדעת השו"ע צריך לרחוץ ידיו בין בשר ודג. .

One may use a pot for meat immediately after cooking fish in it (or vice-versa)[11] ט"ז (צה, ג), משום שאין בפליטת הכלים משום סכנה . If one cooked fish and meat in a pot together, the pot does not require hagala[12] ע' פ"ת (קטז, ג) בשם תפארת למשה שהכלי צריך הגעלה, אבל בתשובות והנהגות (כרך ד' סי' קפט) הביא בשם הגר"פ עפשטיין שלא מצינו פוסק המחמיר בזה, ושם הביא בשם הדרי מלכיאל שימתין כ"ד שעות קודם שישתמש בו. . It is preferable not to mix fish into a meat dish, when it will comprise less than 1/60^th of the mixture, in order to nullify it[13] ע' פת"ש (קטז, ג) מחלקת אם יש איסור לבטל סכנה לכתחלה. ומשמע מגמ' חולין (מט:) דמותר לבטלו, ואפשר יש לחלק. . However, one is permitted to use an ingredient containing fish in a meat recipe as long as the ingredient contains sixty times the volume of the fish, because the fish is already nullified[14] ? .

The custom is to drink a liquid between eating fish and meat[15] כן פסק בחכ"א (הו"ד בשעה"צ קעג, ב). וע' רמ"א (יו"ד קטז, ג), דנוהגין שלא לרחוץ הפה ולא הידים ביניהם, וסיים שיש לאכול ולשתות דבר ביניהם, ודלא כשו"ע כ' לרחוץ ידים מפני הדג שנדבק בהם. .

One should not sleep over food or drink, regardless of whether the item is covered or not[16] קטז, ה . However, if one did so, the food or drink may be eaten[17] פת"ש (שם) בשם שבות יעקב .

Some opinions maintain that one may not eat fish cooked with milk. However, the custom is to be lenient[18] הספרדיים נוהגים איסור בזה, עפמ"ש ב"י (יו"ד ס' פז), וע' ט"ז (שם סק"ג) כ' שהוא טעות סופרים וצ"ל דגים עם בשר, אבל הלבוש העתיק כלשון הב"י. וע' פ"ת (סק"ח) בשם חינוך ב"י שבדק אצל הרופאים ואמרו שיש סכנה בדגים המבושלים בחלב אבל לא אם הוא רק מטוגן בחמאה, ובפמ"ג משמע דבדיעבד אם נתבשל בחלב אין לאסור, אבל בתשובות אדני פז כ' בשם ר' בחיי שאפי' בדיעבד אסור. וע' פר"ח (קטז, ג) כ' דג בחלב מותר מעיקר הדין. ולפע"ד נ"ל להביא ראי' להתיר ממסכת כלה רבתי (א,יד), וז"ל כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה, הא למה הדבר דומה לבשר הבא מבית הטבח, ולדג הבא מבית הצייד, רצה לאוכלו במלח אוכלו, מבושל אוכלו, צלי על גבי גחלים אוכלו... ולמה לי למיתני לדג הבא מבית הצייד, מקמא אמרו ליה לבשר הבא מבית הטבח, אמר להו מה לבשר רצה לאוכלו בחלב אינו אוכלו, הדר אמרו ליה לדג הבא מבית הצייד. עכ"ל. הרי מבואר דמותר לאכול דג אם חלב. .

It used to be dangerous to leave water, wine, honey or milk uncovered without being watched for several minutes, and some are still stringent in this matter today[19] קטז,א. כ' בזמננו אין נחשים מצויים ואין בהם משום גלוי. ועפ"ת כ' בשם הגר"א שיש ליזהר בזה (אע"פ שבהגהות הגר"א לשו"ע משמע דנקיט כהמחבר). וע' טור כ' הרבה פרטים בענין גלוי, וסיים ונהגו להקל, וצ"ע למה האריך אם אינו נוגע למעשה, ואפשר שאע"פ שנהגו להקל ר"ל שטוב להחמיר (או אפשר שכתב הדינים למי שדר במקום נחשים). ולענין שיעור גלוי, כ' טור הוא {כדי שיבוא הנחש וישתה} בין ביום ובין בלילה, אבל במסכת דרץ ארץ רבה פי"א כ' שלנה עליהם הלילה. וע' תוס' (יומא עז:) משמע שהטעם משום רוח רעה ולא משום נחשים, ולא נהגו האידנא להחמיר כיון שאין אותו רוח רעה שולט במלכיות אלו, עכת"ד.

ושמעתי מהגר"מ יארדלי שאפי' במקום שיש נחשים, כגון מי שאוכל בחוץ ב-picnic, מותר לשתות מים שנתגלו, כיון שאין poisonous נחשים מצויים בינינו. . The same applies to soda or other drinks which are essentially water. Even one who has this custom may drink the liquid if it was accidentally left uncovered, because halachically there is no issue in drinking it.

Some have the custom not to eat peeled eggs, garlic, or onions which were left uncovered overnight[20] גמ' נדה (יז.). וע' דרכ"ת (קטז, עד) דבזמן הזה אין נזהרים. . If one added (or left on) a small piece of the peel[21] סמ"ק (סי' קעא) , or combined it with a small amount of oil, spice, or any other food[22] סמ"ק (שם) , the entire container is permitted[23] ובדיעבד, אם היו קלופים כל הלילה, ע' שבות יעקב (הו"ד פת"ש קטז, ד) דכל הדברים שאסורים משום רוח רעה, מותרים בדיעבד, וכן בשו"ת שבט הלוי (ו, קיא) דעתו להקל בענין זה, וע"כ לא מיחה בבתי חרושת שעושים ביצים קלופים לאלפים, אבל סיים בודאי הנזהר אשרי לו ותבוא עליו ברכה, ע"ש. וי"א דבמקום הפסד מרובה יש להקל (יביע אומר ב, יו"ד ז). .

If one brought food or drink into a bathroom, it should not be eaten, as many people would consider it disgusting (since it may have come in contact with germs there). However, if it was in a closed container or one is sure it did not contact anything dirty there, it may be eaten[24] ע"פ ציץ אליעזר (יד, ב) דהחשש משום בל תשקצו ומשום נקיות הדעת, ולא מטעם אחר. וע"ע כף החיים (ד, יא) מים שהכניסוהו לבית הכסא לקנח בהם פסולים לנטילת ידים כיון דמאוסים הם. .

B. Other Dangers

One is obligated mid’oraysa[25] רמב"ם (ספה"מ ל"ת רצח), חינוך (מצ' תקמז) to remove any dangerous objects from his house or property so that people will not become hurt or killed[26] שו"ע (חו"מ סי' תכז). .

One is obligated mid’oraysa[27] רמב"ם (ספה"מ ע' קפד), חינוך (מצ' תקמו) to put up a fence around a pit or other place on his[28] ולענין מ"ש בגמ' ב"מ (קא:) שהשוכר בית מחבירו השוכר חייב לעשות מעקה, ע' הג"מ (רמב"ם רוצח פ' יא אות א) דמדאורייתא הבעל הבית חייב לעשות מעקה, ומדרבנן השוכר מחוייב. וע' מנ"ח (חינוך תקמו, א) שאם המשכיר והשוכר רוצים לקיים המצוה, המצוה של המשכיר, ע"ש באורך.

ובית המדרש ובית הכנסת אין צריכים מעקה לפי שאינם עשויין לדירה (תכז, ג). property where people may fall[29] תכז, א which is adjacent to a utilized area[30] ביאה"ל (תקמ, א ד"ה וכן) בשם ריטב"א (אמנם לא מבואר שם אם שאר פוסקים מסכימים לזה). וע' חזו"א (יו"ד ס' ריד, חולין דף קלו.) ביאר, דאין כל הגגות בכלל המכשולות, שאין הזיקו מצוי כל כך, שהעומד על הגג זכור בטבעו להזהר, וכמו שמותר לעלות באילן ולבנות עליות וגגין בלא מעקה סביביו. אלא, שבגג בית דירה חידשה תורה מצות מעקה ולהקפיד על סכנת הנופל. . A roof which is used for everyday activities must therefore have a fence[31] . However, if the roof is slanted, it does not require a fence because the roof cannot be used as regularly as a flat roof[32] ערה"ש (תכז, ה) ותורה תמימה (דברים פרק כב או' עה), וכשהוא שם לשעה קלה יכול ליזהר. ע"פ הטעם המובא בסמ"ע (תכז, ג?) . The fence must be at least 36 inches tall[33] תכז, ה, וע' סמ"ע שהוא דלא כדעת הראב"ד דרק בצד שמשתמשים בו צריך להיות י' טפחים ובשאר רוחות סגי בפחות מזה .

The bracha should be recited immediately before putting up the last piece of fencing[34] חת"ס (שו"ת או"ח ס' נב). . If one builds this fence himself, he recites a bracha of asher kidshanu b’mitzvosav v’tzivanu laasos ma’akeh[35] רמב"ם (הל' ברכות יא, ח) . If he hires a worker to build it (Jewish or non-Jewish), the owner should recite al asiyas ma’akeh[36] ערה"ש (תכז, ג) בשם רמב"ם (שם). ע' פת"ש (תכז, א) בשם מח"א, וע' מנ"ח (רחצ) חולק עליו, וע' חיי"א (נש"א ח"א, טו, ג) דאינו תלוי אם עושהו בעצמו או לא. .

This bracha is only recited when putting up a fence. If one prevents people from falling into a hole by filling it or by sealing it up with a cover, or prevents people from any other dangerous obstacle, a bracha is not recited[37] ע' רמב"ם (הל' ברכות פרק יא הל' ד ו-ח) שאין מברכים על שמירה מנזק. ומה שמברכים כשעושים מעקה (כמ"ש רמב"ם שם, ובשאילתות (עקב שא' קמה, וגירסתינו "על המעקה"), ע' פמ"ג (פתיחה להל' נטילת ידים) כ' במעקה אף על פי שהיא משום סכנה אינו בבירור שמא יארע שיפול הנופל, והוה מצות עשה, משום הכי מברכין עליו, מה שאין כן היכא דשכיח וברי היזקא. ועוד י"ל מצות עשה מן התורה מברכין אף בסכנה, ושאני הני דרבנן ומשום סכנה. ובתורה תמימה (דברים פרק כב או' עה) כ' כעין תירוץ הב'.

וע' רוקח (ר"ס שסו) שאין מברכים על מצות מעקה כיון שגם בני נח מצווים בו. וע' שדי חמד (מערכת ברכות או' טז) על מה שלא הוזכר ברכה על מעקה בטושו"ע, די"א משום שסובר כדעת הרוקח, וסיים שיש לברך ואין לחוש להרוקח שהוא דעת יחיד.

וע' ערה"ש (תכז, י) דמבואר בבעל עיטור שאין לברך על עשיית מעקה. וע"ש דדעת הסוברים שאין לברך, הוא משום שהשכל מחייב שיעשה מעקה, ואין לברך על דבר שנתחייב מצד השכל כיון דקדושת ישראל אינו ניכר כל כך בהשכליות.

שו"ר לבושי מרדכי (או"ח ג) דמצות מעקה הוי חיוב רק משום ונשמרתם, דמצות ונשמרתם הוא רק על עצמו אבל מצות מעקה הוא כדי לשמור על שאר בני אדם מן הסכנה, משא"כ מים אחרונים הוי רק שמירת עצמו ולכן אין לברך. [ויש להוסיף בזה, דהוא משום ששמירת עצמו הוי מצות שכליות ולכן אין לברך, משא"כ שמירת אחרים, שהשכל מחייב רק שאם יראה חבירו שהוא בצער שירחם עליו, אבל לראות שחבירו יפול למקום צער אין השכל מתחייב שישמרנו ממנו.] .

One should not throw his fingernails or toenails in a place where a woman may walk on them, because it is dangerous for pregnant women. They should preferably be flushed down the toilet, or at least discarded in the garbage[38] דהיינו, כל שאין חשש שיעבור עליהם אשה מעוברת, וע' גמ' (נדה יז.) שהשורפן חסיד, והקוברן צדיק, וע' תוס' (שם) שהמעלה לשורפן הוא שבזה אין חשש שמא יתגלו, וכיון שעושה כן אע"פ ששריפת דבר הבא מן האדם מזיק לו (ע' גמ' שבת עה:), מיקרי חסיד. ומזה מבואר שאם יש עצה אחרת שאין בו חשש שמא יתגלו, הוא יותר טוב משריפה כי אין בו חשש היזק, ולכן כתבנו להשימן באסלא. . One need not be concerned if nails fall in a beis medrash or a men’s room, as women do not walk in these places. If nails fell anywhere else, one should sweep the floor to move them, as after they have been moved from the exact spot where they fell, there is no danger to step on them[39] מ"ב (רס, ו). וע"ש דבגמ' מבואר דרק מזיקים במקום שנופלים, ולדעת הפרישה אם מזיזן ממקומן שוב לית לן בה, והא"ר כ' אפשר דוקא כשהשליכן חוץ לחדר, עכת"ד. וברכי יוסף (סק"ו) הכריע כדעת הפרישה, וכ"כ קובץ הלכות (שבת א עמ' נב) בשם הגר"ש קמנצקי. . Pregnant women should not enter a place where people cut their nails, such as a beauty parlor, unless she asks them to sweep the floor before she enters.

Some authorities maintain that one should not walk between two women who are standing[40] הגהות רעק"א (או"ח קנו, ב). ואינו מועיל אם יאחוז חפץ בידו (חוט שני הל' הרחקות מן העריות?), והחזון איש מצדד שאם אוחז בידו איזה חפץ שהוא רחב ד' טפחים וגבוה י' טפחים, אפשר דמותר (כ"כ ספר שמירת הגוף והנפש ?, בהערה). .

Also, based on R’ Yehuda Hachasid, many have the custom to refrain from taking haircuts or shave on Rosh Chodesh. However, in honor of Shabbos[41] ע' מ"ב (רס, ז) משמע דדעתו דמותר לגלח בראש חודש שחל בערב שבת, אבל יש מקומות נוהגים להחמיר. , or for a family simcha such as a wedding or a bris, it is permitted.

Many have the custom[42] ע"פ צוואת ר' יהודה החסיד. אמנם, מצינו בגמ' (ב"ק ס:) דבשעת הדבר, רב סגר חלונותיו. [ואפשר ששם היה רק סתימת עראי ולא קבוע.] not to seal up a place where there was once a door or window. However, if one leaves a tiny hole, it is permitted. Also, it is permitted to close up part of a hole, such as making a double-window or double-door into a single one.

Some have the custom not to extinguish a flame by blowing on it[45] ראשית חכמה (שער ג, סע' יג), בן איש חי (הלכות, שנה ב, פנחס אות יח). אבל הנצי"ב (בתשובות זכרון משי"ב, הנדפס בהוצאת ישיבת וולאזין בסו"ס נשמת חיים חלק חושן משפט, סי' ז-ח) כ' שהחשש הוא רק בנר חלב, מפני ההבל והזיעה העולה בשעת כיבוי. אבל בשאר נרות, הוא גמ' מפורשת (ביצה לד.) דמותר לכבות בשפופרת. ואחי הרב זכרי' אמר שאפי' לדברי הראשית חכמה, כתב שם "המכבה נר בפיו", ולא משמע שמיירי בכיבוי הנר ברוח פיו, אלא בפיו ממש, כגון fire-eating, וא"כ רק זה הוי סכנה ולא כיבוי ברוח פיו. , but one who does not have this custom (or does not know if he does), may blow out flames.

Some have the custom not to whistle, but one who does not have this custom is permitted to do so[46] בפוסקים מפורש דמותר (רמ"א שלח, א). אמנם יש נמנעים מזה, ויש הרבה מיני עובדי עבודה זרה שחשבו שצפצוף הפה מביא השדים, כגון Native Americans, Russians, Far East Religions, ולא ידעתי אם יש חשש ניחוש במי שאומר שצפצוף מביא שדים, וצ"ע. .

Children are permitted to sit on tables, and need not be concerned that the table is like a mizbe’ach[47] ? שמעתי שיש אוסרים אבל לא מצאתי {ע' ספר יוסף אומץ}, ונראה שהוא מבוסס על הספ"ח המובא בסמוך.

יש ענינים שהשלחן דומה למזבח, כגון לכסות הסכין בשעת ברכת המזון (קפ, ה), ושיש להביא מלח לטבול הפרוסה בו מדכתיב על כל קרבנך תקריב מלח (רמ"א או"ח קסז, ה), ואין להרוג כנה על השלחן (קצש"ע מא, ו, ושעה"צ שם ס"ק כו, וערה"ש כ' שאין לעשות עליו דבר מאוס), ויש להאכיל עניים אצל שלחנו כי בזמן הזה שלחנו של אדם מכפר עליו, ששלחן של אדם דומה למזבח (גמ' ברכות נה., ע"פ מ"ב קסז, ל).

ובענין שלחן דומה למזבח, ע' ילקוט יוסף (השכמת הבוקר הערות סימן ב' - דין לבישת בגדים וכיסוי הראש), וז"ל, מעשה נורא מהרב רבי ישראל נאג'רה, בעל מחבר הפיוט יה רבון עלם, שכאשר היה מזמר בקול נעים את הזמר הנז', היו באים מלאכים מעולם העליון לשמוע הזמר שלו, ומתקבצים על שלחנו כבמזמוטי חתן וכלה, ופעם אחת בקיץ ישב בעת סעודת שבת וזימר הזמר הזה, והיה חום גדול, והסיר הכובע העליון וישב בכובע התחתון אדום כמנהג הספרדים, והיו זרועותיו מגולות מפני החום, וקל מן שמיא נפל ברחו לכם מאצל האיש הזה, שממעט בכבוד שמים, שאינו יושב בכבוד על השלחן אשר לפני ה' ותיכף פרחו כולם, והלכו מהשלחן שלו. והאר"י ז"ל היה רואה מביתו את המראה הגדול הזה, ושלח האר"י הק' אליו וגילה לו סודוף אשר עבור זה שהסיר כובע העליון, עברו המלאכים מהשלחן שלו, כי שלחן דומה למזבח, ואכילה כמו קרבן, ואין זה כבוד לישב בכובע התחתון לפני קונך, וחרד חרדה גדולה, קישט את עצמו וישב בכבוד וחזר לשורר כבראשונה, עכ"ל. . However, they should not walk on a table which is used for seforim[48] ספר חסידים (מרגליות) סימן תתקכ, וז"ל,ילד אחד עמד לפסוע על השלחן שאביו היה משים תדיר ספריו עליו ולא יחדו רק לספרים לבד וגם כשרצה לאכול עליו לחם ובכל יום ספרים עליו ולקח הספרים מעליו עד שאכל ועמד הילד על השלחן וירד ונחתך כף רגלו בסכין, אמר האב פשעי גרם שהנחתי לבני לפסוע על השלחן שהיו עליו ספרים, עכ"ל. ומשם נראה דאין להקפיד בשאר שלחנות. .

There is no basis for the rumor that babies may not look in the mirror.

There is no basis for the custom not to buy baby clothes before the baby is born. To avoid ayin hara, it may be preferable not to purchase it in a way which other people will notice, but once the woman is obviously pregnant, it may be purchased publicly.

C. Wasting Items and Disgracing Food

It is assur mid’oraysa to cut down a fruit-bearing tree. If it does not produce edible fruit, it may be cut down[52] ב"ק צא: . If it does produce edible fruit, and one wants to cut it down because it is damaging his house[53] גמ' ב"ק (צב.), וגם אם מאפיל חלונותיו (ערה"ש (קטז, יג) , or in order to build a house or extend his existing one[54] רא"ש (שם, הו"ד ט"ז קטז,ד). ורק לצורך בית שהוא דירה חשובה, אבל אין לקוצצו לצורך מרתף שצריך לצורך פרנסה (דרכ"ת קטז, נא) או להרחיב לטיול בעלמא (ערה"ש קטז, יג). , it is permitted, strictly speaking, as long as the benefit is greater than the value of the fruits[55] כ"כ מנחת שלמה (תניינא סי' ק) . However, many are stringent not to cut it even in this case, and the custom is therefore to sell the tree to a non-Jew and then having the non-Jew cut it down[56] ע' פת"ש (קטז, ו). וחת"ס כ' שאין להקל לקוצצו כלל אם אפשר לעוקרו ולנוטעו במקום אחר. וע' יביע אומר (ה, יו"ד יג) במקום שמותר לקצוץ אילן להרחיב דירתו, על הצד היותר טוב נכון לשכור גוי לקוצצו.

אבל במקום שאין היתר לקוצצו, אסור לקוצצו אפי' ע"י עכו"ם, ע' פת"ש (שם). .

If one wants to cut limbs from a fruit tree for a constructive purpose, such as so it will not block the window of his house, it is permitted, and one need not sell it to a non-Jew (although one may not cut its branches for no reason)[57] חוט שני (ספר טבילת כלים וענינים שונים, עמ' קי), בשם משנה למלך (איסורי מזבח ז, ג), וכן משמע בערה"ש (קטז, יג). [ובחוט שני כ' דקציצת ענפיו בלי שום טעם אסור משום בל תשחית, אבל נלע"ד דבמשל"מ משמע דקציצת ענפיו מותר לגמרי, ואפשר דבחוט שני כתב כן מפני קושיית היד איתן (הובא בספר לקוטים במהדורת פרנקל) דמשמע בתוס' (ברכות לו:) דאסור לקצוץ ענפיו משום בל תשחית, ולכן הוצרך לתרץ דאין זה איסור המוזכר בתורה, אבל עדיין אין לעשות כן כמו שאסור להשחית שום דבר. ויש להוסיף, שיש סברא שאין בזה משום ב"ת כיון דעתיד להחזיר, ולא ברור שיש איסור ב"ת בדבר שעתיד לחזור.] . If one wants to use the land for other purposes, such as office space or a swimming pool, a Rav must be consulted.

One also may not, without reason, destroy anything which is still usable[58] ספה"מ לרמב"ם (ל"ת נז), וכ' שם "ולוקה", וחינוך (מצ' תקכט). וכתב בשו"ת מענה אליהו (ס' יח) שאין בל תשחית במים, כמשמעות רמ"א (יו"ד צה, ג, וע' ט"ז שם דלא אמרינן לגבי מים דחס התורה על ממונן של ישראל). וכתב דבמקום שאין מים מצויין להם, נראה שיש בו משום ב"ת.

ואין בל תשחית בדבר של הפקר, כ"כ אמרי יושר (א, סי' קג) והוכיח כן. , such as throwing food on the floor where it will become unusable[59] שו"ע יו"ד (שנ, א), וש"ך (שם), ומיירי שם בגורם למאכל שיאסר בהנאה. וע' שו"ע או"ח (קעא, א), ומג"א ומחה"ש שם. ולהאכיל מאכל אדם לעופות, ע' מ"ב (שם) דאם אין לו מאכל אחר אפשר להתיר ולכן נוהגין היתר בזה, וע' חת"ס (הגהות שו"ע שם) הביא ראיות להתיר דאין איסור להאכיל מאכל אדם לעופות בכל גווני. .

One is permitted to give food to animals[60] ע' מ"ב (קעא, יא) נוהגים ליתן פת לעופות, ומצדד בא"ר משום דהגמ' כ' "קסבר" דאסור ליתן מאכל אדם לבהמה, משמע דלהלכה לא פסקינן הכי. וגם חת"ס (הגשו"ע שם) הביא ראי' להקל. ועוד מבואר בשו"ע שכד, ו דמותר ליתן דלועים לבהמה. וע"ע ילק"י (שבת ד, פר' כד הע' י) הביא ראי' להקל מתוס' (יבמות סו: ד"ה כרשיני) דדוקא תרומה אסור ולא חולין.

וע' כה"ח (קעא, ?) בשם כתב סופר, דאפי' האוסרים לא אסרו אלא להאכיל בהמת חבירו, אבל ליתן מאכל אדם לבהמה שלו, מותר.

[ובאמת, לא הבנתי הצד לאסור להאכיל בהמה שלו, דעל פי דברי מ"ב לקמן, כל שהוא דרך העולם וצורך האדם מותר, ונראה פשוט דלהאכיל בהמתו הוא דרך העולם וגם צורך האדם, ולכו"ע יהא מותר.] .

It is forbidden to act disrespectfully to food, as this shows a lack of appreciation to Hashem for giving it to mankind. In most cases, this prohibition is, in practical terms, the same as the prohibition against wasting food. For example, one may not throw[61] קעא, א , stand on[62] פשוט, ונכלל במ"ש שו"ע (קעא, ד-ה) שאין לדרוס עליהם אם ימאסו. , or sit on[63] קעא, ב any food which may become disgusting by doing so, but it is permitted to do so if the food will be unaffected. It is permitted to throw a peanut in its shell or to step on a potato, but not to stand on a cookie (unless it was already dirty from the floor).

There are two cases where, even though it may not be wasteful, it is nonetheless forbidden to disgrace food:

1. It is forbidden to throw bread, even on a table, where it will stay clean[64] קעא, א, ע"פ מ"ב (סק"ט). ומסתימות הפוסקים, אין פת הבאה בכיסנין בכלל זה. .

2. According to some, one should not do something unusual to food which renders it unusable, even if he benefits by doing so[65] כן דעת מ"ב, אבל לדעת מג"א וערה"ש, כל צורך אדם מותר. . Benefitting from food in a normal way which destroys it, such as using olive oil for a balm, is permitted[66] בין לדעת מג"א וערה"ש, ובין לדעת מ"ב . One should not use beverages to wash his hands[67] קעא, א, וע' מג"א (ריש סימן) ביאר דמיירי כשיש לו מים, אבל ביאה"ל (שם) חולק וכ' דמשמעות הפוסקים דאפי' יש לו מים אסור. .

One may be lenient to use food ingredients in a manner which makes them inedible[68] ע' שעה"צ (קעא, כ) בשם שיטמ"ק שיש לצדד להקל בזה, וכן רוקח (הו"ד ב"י ס"ס קעא) בשם מסכת סופרים לשיטת ראב"י משמע דמותר, ולכן בצירוף דעת ערה"ש ומג"א דמתירים לכל צורך האדם, נראה שיש להקל. , but not food which is ready for consumption. For example, it is preferable not to perform science experiments which causes edible food, such as good fruits, to go to waste. One is permitted to use flour to make Play-Dough.

Only actively destroying or disgracing food is forbidden, but passively allowing it to rot is permitted[69] מנחת יצחק (ג, מה). דלא אסרו אלא להשחית בידים, וכ"כ אג"מ (יו"ד ב, קעד, ענף ג) . One is permitted to hang fruits as decorations, even though he will leave them there until they rot.

One may use a hollowed out roll as a bowl to serve soup, but the recipient should eat some of the bowl afterwards[70] כמו שכתב השו"ע (קעא, ג), וע"ש המדקדקים מכניסים קצת מן הפת לתוך פיהם בכל פעם שאוכלים מן הדייסא. [ונראה שזה לו כ"כ שייך בציור שכתבתי. וגם יש לדון אם בכלל שייך איסור בזיון באוכלים אם עשאו מתחלה לצורך כך, ונלע"ד דבאמת אין איסור בכה"ג, דודאי אפי' לדעת האוסרים ליתן מאכל אדם לבהמה, אין איסור ליתן לכלבו עיסת כלבים, אע"פ שהרועים אוכלים ממנו.] .

One should not carve fruits for decorative purposes if it makes it inedible[71] ע' אבני ישפה (א, לד) .

[1] שו"ע חו"מ תכז, י.

ולענין אם הוא מדאורייתא או מדרבנן, ע' שו"ע (שם) האומר הריני מסכן בעצמי, מכין אותו מכת מרדות, וכ' שם (סע' ט) הרבה דברים אסרו חכמים וכו', ומזה משמע שהוא איסור דרבנן. וע' סמ"ע כ' מדכתיב השמר לך ושמור נפשך מאד, עכ"ל. ונראה דר"ל שהוא דאורייתא, וכן משמע ברמב"ם (הל' רוצח יא, ד) שכתב שיש מצות עשה להסיר המכשולים דכתיב השמר לך וכו'. וע' באר הגולה (שו"ע שם) ציין דברי הב"י (יו"ד קטז) דאפשר שהוא איסור דאורייתא אלא שאין לוקין עליו, כמו חצי שיעור, עכת"ד. [אבל לפע"ד צ"ע דהא בב"י שם משמע דקאי על דברים האסורים משום בל תשקצו ולא משום סכנה.] וע' פמ"ג (שפ"ד יו"ד צז, ג) דמחמרינן בספק סכנה משום ספק דאורייתא לחומרא. וע' דרכ"ת (קטז, נז) בשם שו"ת שם אריה, שיש לחלק, שאם נכנס למקום שהוא ודאי סכנה כגון קיר נטוי וכותל רעוע, י"ל שהוא איסור דאורייתא, אבל בדבר שהוא ספק סכנה כגון לשתות מים בלילה שיש ספק שמא יבלע עלוקה, הוי אסור מדרבנן. וע"ע דרכ"ת (שם נב) דללכת במדבר או בים, שהוא מקום סכנה ולכן מברכים עליו ברכת הגומל, לצורך פרנסה וכדומה, אין לחוש לסכנה כיון שהוא מנהגו של עולם. אבל ללכת במקומות אלו לראות דברים חדשים וכדומה, בודאי ראוי לרחיק מזה, עכת"ד. וראיתי מי שרצה לחלק, דבדבר שיש בו סכנה טבעי, כגון ללכת תחת קיר נטוי, אסור מדאורייתא, אבל דבר שיש בו רק סכנת סגולי, כגון דברים האסורים משום רוח רעה, אסורים רק מדרבנן.

ונלע"ד קצת תמוה שלא מנה הרמב"ם "השמר לך" למצוה, דהא משמע מדבריו (שם) שהוא מצות עשה.

ואין מברכים על מצוה זו, עמ"ש לעיל הל' ברכות.

וע' ערה"ש (קטז, א) הביא דברי הגמ' גיטין (נז:) כל המאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא.

ויש עוד מקורות שאסור לחבל בעצמו, ע' גמ' ב"ק (צא:) משום אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש או משום בל תשחית, ואפשר שיש לאסור מטעם זה גם לסכן עצמו.

ולענין ברכה על מצוה זו, עמ"ש לקמן בדיני מעקה.

[2] מג"א (קעג,א) כ' לענין אכילת דגים עם בשר וז"ל, אפשר דבזמן הזה אין סכנה כ"כ דחזינן כמה דברים המוזכרים בגמ' שהם סכנה לרוח רעה ושאר דברים והאידנא אינו מזיק דנשתנו הטבעיות עכ"ל, והו"ד במ"ב שם. וע' משנה הלכות (ח"י סי' קא, בשם האדמו"ר מקלויזנברג) כ' שהשו"ע לא כתב הרבה דברי סכנה, ונמשך אחר הרמב"ם שלא הזכירם, והטעם, כיון שבימיו הוי עמי הארצים והיה חושש שלא אתי לאגרורי אצל הערבים, ומשום עת לה' לא כתב הרבה דברים שהם רוח רעה, והשו"ע נמשך אחריו ולא כתב הדברים שאין העולם נוהגים בהם, דמוטב יהיו שוגגים ואל יהיו מזידים, והוא בכלל שומר פתאים ה'.

וכן לענין מ"ש בשו"ע (תקעו, ב) ע"פ המשנה (תענית פ"ג) דבשעת הדבר יש להתענות, כ' המג"א (סק"ב) ומ"ב (סק"ב) שאין מתענין כלל בשעת הדבר, דמנוסה הוא כשאינו אוכל ושותה קולט האויר.

וע' ים של שלמה (חולין פ"ח סי' י) דאין נזהרין בכמה דברים שהם משום רוח רעה, לפי שאותם רוחות הנמצאים בתלמוד אינם מצויים בינינו. וע' ספר חסידים (סי' תנט) כל הניחושים כנגד המקפידים, ונראה שהבין דמה דאמרינן בגמ' (פסחים קי:) כן לענין זוגות, ה"ה שאר ענינים כאלו.

וע' אורחות רבינו (?) שהמנהג שלא להקפיד מלילך בין ב' דקלים.

[3] לא כתבנו כמה דברים שהמנהג שלא להקפיד עליהם, כגון לשפוך מים בשכונת המת (יו"ד שמ?,), ומים של תקופה (רמ"א קטז, ה, וע' דרכ"ת שם בענין זה, י"א דהולכין אחר התקופה האמיתי וי"א שהולכים אחר התקופה שבחשבון שמואל אלא דכיון שהוא לא התקופה האמיתי יש לצרף להקל), וימים שאין להקיז דם (?).

וע' אבודרהם (?) כ' טעם שאין שותים מים בתקופה, מפני שהוא התחלת תקופה חדשה, ואין לשתות אלא דבר מתוק משום סימן טוב, כמו בראש השנה אנו אוכלים דברים מתוקים לסימן טוב.

וע' גמ' פסחים (קיא.) שלא ילך איש אחד בין ב' כלבים או ב' נשים או ב' דקלים.

[4] ע' מ"ש לקמן בשם דרכ"ת (קטז, ל).

[5] קטז, ב

[6] ע' מ"ב (ר"ס קעג) בשם מג"א אפשר יש להקל בזה"ז. ולכן המנהג להקל בענין ביטול סכנה, אע"פ דלדעת הט"ז אין הסכנה בטל.

והסכנה המוזכרת בגמ' פסחים (עו:), הוא סכנת צרעת (כ"כ רש"י שם, וטור ס' קטז). [וצ"ע דהא כ' בגמ' (?) ז' דברים המביאים לידי צרעת, ולא מוזכר שמה. וצ"ל שיש ב' מיני צרעת, א' מחלה טבעי, שהוא סכנה, וא' מחלה רוחני, ואינו סכנה אלא צריך לעשות תשובה.]

[7] פ"ת (קטז, ג) בשם שבו"י וכמה פוסקים, ודלא כט"ז (סק"ב) דאינו בטל משום דחמירא סכנתא מאיסורא. וע' חת"ס (יו"ד קא) מתיר משום דלא אמרינן חמירא סכנתא מאיסורא אלא בדבר שעינינו רואות בזמן הזה שהוא סכנה. וע"ש מה שכתב שהרמב"ם השמיט כל דין זה.

ובתערובת יבש ביבש, אע"פ שבשאר תערובת הוי בטל ברוב, בסכנה צריך ס' כנגדו, כ"כ דרכ"מ (קטז, ?).

[8] אפשר דבמקום מצוה, כגון אם אין לו מאכל חם לשבת, יש להקל משום שומר מצוה לא ידע דבר רע, כמ"ש רמ"א (או"ח תנה, א) ומ"ב (שם) ופת"ש (קטז, ד) לענין מים של תקופה. ועוד יש לצרף ספיקת המג"א (קעג, א) כיון שאין אנו רואים שיש סכנה בזמן הזה.

[9] ויש להודיע, דרק צריך לבטל הדג עצמו, ולא שאר הדברים שמעורבים עם הדג. למשל, ב-gefilte fish, הוא כמעט חצי דג וחצי דברים אחרים, ולכן אינו צריך אלא כ-30 פעמים נגד החתיכה שנפלה.

[10] ע"פ רמ"א (קטז, ג), שאין לחוש לרחוץ ידיו, אבל לדעת השו"ע צריך לרחוץ ידיו בין בשר ודג.

[11] ט"ז (צה, ג), משום שאין בפליטת הכלים משום סכנה

[12] ע' פ"ת (קטז, ג) בשם תפארת למשה שהכלי צריך הגעלה, אבל בתשובות והנהגות (כרך ד' סי' קפט) הביא בשם הגר"פ עפשטיין שלא מצינו פוסק המחמיר בזה, ושם הביא בשם הדרי מלכיאל שימתין כ"ד שעות קודם שישתמש בו.

[13] ע' פת"ש (קטז, ג) מחלקת אם יש איסור לבטל סכנה לכתחלה. ומשמע מגמ' חולין (מט:) דמותר לבטלו, ואפשר יש לחלק.

[14] ?

[15] כן פסק בחכ"א (הו"ד בשעה"צ קעג, ב). וע' רמ"א (יו"ד קטז, ג), דנוהגין שלא לרחוץ הפה ולא הידים ביניהם, וסיים שיש לאכול ולשתות דבר ביניהם, ודלא כשו"ע כ' לרחוץ ידים מפני הדג שנדבק בהם.

[16] קטז, ה

[17] פת"ש (שם) בשם שבות יעקב

[18] הספרדיים נוהגים איסור בזה, עפמ"ש ב"י (יו"ד ס' פז), וע' ט"ז (שם סק"ג) כ' שהוא טעות סופרים וצ"ל דגים עם בשר, אבל הלבוש העתיק כלשון הב"י. וע' פ"ת (סק"ח) בשם חינוך ב"י שבדק אצל הרופאים ואמרו שיש סכנה בדגים המבושלים בחלב אבל לא אם הוא רק מטוגן בחמאה, ובפמ"ג משמע דבדיעבד אם נתבשל בחלב אין לאסור, אבל בתשובות אדני פז כ' בשם ר' בחיי שאפי' בדיעבד אסור. וע' פר"ח (קטז, ג) כ' דג בחלב מותר מעיקר הדין. ולפע"ד נ"ל להביא ראי' להתיר ממסכת כלה רבתי (א,יד), וז"ל כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה, הא למה הדבר דומה לבשר הבא מבית הטבח, ולדג הבא מבית הצייד, רצה לאוכלו במלח אוכלו, מבושל אוכלו, צלי על גבי גחלים אוכלו... ולמה לי למיתני לדג הבא מבית הצייד, מקמא אמרו ליה לבשר הבא מבית הטבח, אמר להו מה לבשר רצה לאוכלו בחלב אינו אוכלו, הדר אמרו ליה לדג הבא מבית הצייד. עכ"ל. הרי מבואר דמותר לאכול דג אם חלב.

[19] קטז,א. כ' בזמננו אין נחשים מצויים ואין בהם משום גלוי. ועפ"ת כ' בשם הגר"א שיש ליזהר בזה (אע"פ שבהגהות הגר"א לשו"ע משמע דנקיט כהמחבר). וע' טור כ' הרבה פרטים בענין גלוי, וסיים ונהגו להקל, וצ"ע למה האריך אם אינו נוגע למעשה, ואפשר שאע"פ שנהגו להקל ר"ל שטוב להחמיר (או אפשר שכתב הדינים למי שדר במקום נחשים). ולענין שיעור גלוי, כ' טור הוא {כדי שיבוא הנחש וישתה} בין ביום ובין בלילה, אבל במסכת דרץ ארץ רבה פי"א כ' שלנה עליהם הלילה. וע' תוס' (יומא עז:) משמע שהטעם משום רוח רעה ולא משום נחשים, ולא נהגו האידנא להחמיר כיון שאין אותו רוח רעה שולט במלכיות אלו, עכת"ד.

ושמעתי מהגר"מ יארדלי שאפי' במקום שיש נחשים, כגון מי שאוכל בחוץ ב-picnic, מותר לשתות מים שנתגלו, כיון שאין poisonous נחשים מצויים בינינו.

[20] גמ' נדה (יז.). וע' דרכ"ת (קטז, עד) דבזמן הזה אין נזהרים.

[21] סמ"ק (סי' קעא)

[22] סמ"ק (שם)

[23] ובדיעבד, אם היו קלופים כל הלילה, ע' שבות יעקב (הו"ד פת"ש קטז, ד) דכל הדברים שאסורים משום רוח רעה, מותרים בדיעבד, וכן בשו"ת שבט הלוי (ו, קיא) דעתו להקל בענין זה, וע"כ לא מיחה בבתי חרושת שעושים ביצים קלופים לאלפים, אבל סיים בודאי הנזהר אשרי לו ותבוא עליו ברכה, ע"ש. וי"א דבמקום הפסד מרובה יש להקל (יביע אומר ב, יו"ד ז).

[24] ע"פ ציץ אליעזר (יד, ב) דהחשש משום בל תשקצו ומשום נקיות הדעת, ולא מטעם אחר. וע"ע כף החיים (ד, יא) מים שהכניסוהו לבית הכסא לקנח בהם פסולים לנטילת ידים כיון דמאוסים הם.

[25] רמב"ם (ספה"מ ל"ת רצח), חינוך (מצ' תקמז)

[26] שו"ע (חו"מ סי' תכז).

[27] רמב"ם (ספה"מ ע' קפד), חינוך (מצ' תקמו)

[28] ולענין מ"ש בגמ' ב"מ (קא:) שהשוכר בית מחבירו השוכר חייב לעשות מעקה, ע' הג"מ (רמב"ם רוצח פ' יא אות א) דמדאורייתא הבעל הבית חייב לעשות מעקה, ומדרבנן השוכר מחוייב. וע' מנ"ח (חינוך תקמו, א) שאם המשכיר והשוכר רוצים לקיים המצוה, המצוה של המשכיר, ע"ש באורך.

ובית המדרש ובית הכנסת אין צריכים מעקה לפי שאינם עשויין לדירה (תכז, ג).

[29] תכז, א

[30] ביאה"ל (תקמ, א ד"ה וכן) בשם ריטב"א (אמנם לא מבואר שם אם שאר פוסקים מסכימים לזה). וע' חזו"א (יו"ד ס' ריד, חולין דף קלו.) ביאר, דאין כל הגגות בכלל המכשולות, שאין הזיקו מצוי כל כך, שהעומד על הגג זכור בטבעו להזהר, וכמו שמותר לעלות באילן ולבנות עליות וגגין בלא מעקה סביביו. אלא, שבגג בית דירה חידשה תורה מצות מעקה ולהקפיד על סכנת הנופל.

[31]

[32] ערה"ש (תכז, ה) ותורה תמימה (דברים פרק כב או' עה), וכשהוא שם לשעה קלה יכול ליזהר. ע"פ הטעם המובא בסמ"ע (תכז, ג?)

[33] תכז, ה, וע' סמ"ע שהוא דלא כדעת הראב"ד דרק בצד שמשתמשים בו צריך להיות י' טפחים ובשאר רוחות סגי בפחות מזה

[34] חת"ס (שו"ת או"ח ס' נב).

[35] רמב"ם (הל' ברכות יא, ח)

[36] ערה"ש (תכז, ג) בשם רמב"ם (שם). ע' פת"ש (תכז, א) בשם מח"א, וע' מנ"ח (רחצ) חולק עליו, וע' חיי"א (נש"א ח"א, טו, ג) דאינו תלוי אם עושהו בעצמו או לא.

[37] ע' רמב"ם (הל' ברכות פרק יא הל' ד ו-ח) שאין מברכים על שמירה מנזק. ומה שמברכים כשעושים מעקה (כמ"ש רמב"ם שם, ובשאילתות (עקב שא' קמה, וגירסתינו "על המעקה"), ע' פמ"ג (פתיחה להל' נטילת ידים) כ' במעקה אף על פי שהיא משום סכנה אינו בבירור שמא יארע שיפול הנופל, והוה מצות עשה, משום הכי מברכין עליו, מה שאין כן היכא דשכיח וברי היזקא. ועוד י"ל מצות עשה מן התורה מברכין אף בסכנה, ושאני הני דרבנן ומשום סכנה. ובתורה תמימה (דברים פרק כב או' עה) כ' כעין תירוץ הב'.

וע' רוקח (ר"ס שסו) שאין מברכים על מצות מעקה כיון שגם בני נח מצווים בו. וע' שדי חמד (מערכת ברכות או' טז) על מה שלא הוזכר ברכה על מעקה בטושו"ע, די"א משום שסובר כדעת הרוקח, וסיים שיש לברך ואין לחוש להרוקח שהוא דעת יחיד.

וע' ערה"ש (תכז, י) דמבואר בבעל עיטור שאין לברך על עשיית מעקה. וע"ש דדעת הסוברים שאין לברך, הוא משום שהשכל מחייב שיעשה מעקה, ואין לברך על דבר שנתחייב מצד השכל כיון דקדושת ישראל אינו ניכר כל כך בהשכליות.

שו"ר לבושי מרדכי (או"ח ג) דמצות מעקה הוי חיוב רק משום ונשמרתם, דמצות ונשמרתם הוא רק על עצמו אבל מצות מעקה הוא כדי לשמור על שאר בני אדם מן הסכנה, משא"כ מים אחרונים הוי רק שמירת עצמו ולכן אין לברך. [ויש להוסיף בזה, דהוא משום ששמירת עצמו הוי מצות שכליות ולכן אין לברך, משא"כ שמירת אחרים, שהשכל מחייב רק שאם יראה חבירו שהוא בצער שירחם עליו, אבל לראות שחבירו יפול למקום צער אין השכל מתחייב שישמרנו ממנו.]

[38] דהיינו, כל שאין חשש שיעבור עליהם אשה מעוברת, וע' גמ' (נדה יז.) שהשורפן חסיד, והקוברן צדיק, וע' תוס' (שם) שהמעלה לשורפן הוא שבזה אין חשש שמא יתגלו, וכיון שעושה כן אע"פ ששריפת דבר הבא מן האדם מזיק לו (ע' גמ' שבת עה:), מיקרי חסיד. ומזה מבואר שאם יש עצה אחרת שאין בו חשש שמא יתגלו, הוא יותר טוב משריפה כי אין בו חשש היזק, ולכן כתבנו להשימן באסלא.

[39] מ"ב (רס, ו). וע"ש דבגמ' מבואר דרק מזיקים במקום שנופלים, ולדעת הפרישה אם מזיזן ממקומן שוב לית לן בה, והא"ר כ' אפשר דוקא כשהשליכן חוץ לחדר, עכת"ד. וברכי יוסף (סק"ו) הכריע כדעת הפרישה, וכ"כ קובץ הלכות (שבת א עמ' נב) בשם הגר"ש קמנצקי.

[40] הגהות רעק"א (או"ח קנו, ב). ואינו מועיל אם יאחוז חפץ בידו (חוט שני הל' הרחקות מן העריות?), והחזון איש מצדד שאם אוחז בידו איזה חפץ שהוא רחב ד' טפחים וגבוה י' טפחים, אפשר דמותר (כ"כ ספר שמירת הגוף והנפש ?, בהערה).

[41] ע' מ"ב (רס, ז) משמע דדעתו דמותר לגלח בראש חודש שחל בערב שבת, אבל יש מקומות נוהגים להחמיר.

[42] ע"פ צוואת ר' יהודה החסיד. אמנם, מצינו בגמ' (ב"ק ס:) דבשעת הדבר, רב סגר חלונותיו. [ואפשר ששם היה רק סתימת עראי ולא קבוע.]

[45] ראשית חכמה (שער ג, סע' יג), בן איש חי (הלכות, שנה ב, פנחס אות יח). אבל הנצי"ב (בתשובות זכרון משי"ב, הנדפס בהוצאת ישיבת וולאזין בסו"ס נשמת חיים חלק חושן משפט, סי' ז-ח) כ' שהחשש הוא רק בנר חלב, מפני ההבל והזיעה העולה בשעת כיבוי. אבל בשאר נרות, הוא גמ' מפורשת (ביצה לד.) דמותר לכבות בשפופרת. ואחי הרב זכרי' אמר שאפי' לדברי הראשית חכמה, כתב שם "המכבה נר בפיו", ולא משמע שמיירי בכיבוי הנר ברוח פיו, אלא בפיו ממש, כגון fire-eating, וא"כ רק זה הוי סכנה ולא כיבוי ברוח פיו.

[46] בפוסקים מפורש דמותר (רמ"א שלח, א). אמנם יש נמנעים מזה, ויש הרבה מיני עובדי עבודה זרה שחשבו שצפצוף הפה מביא השדים, כגון Native Americans, Russians, Far East Religions, ולא ידעתי אם יש חשש ניחוש במי שאומר שצפצוף מביא שדים, וצ"ע.

[47] ? שמעתי שיש אוסרים אבל לא מצאתי {ע' ספר יוסף אומץ}, ונראה שהוא מבוסס על הספ"ח המובא בסמוך.

יש ענינים שהשלחן דומה למזבח, כגון לכסות הסכין בשעת ברכת המזון (קפ, ה), ושיש להביא מלח לטבול הפרוסה בו מדכתיב על כל קרבנך תקריב מלח (רמ"א או"ח קסז, ה), ואין להרוג כנה על השלחן (קצש"ע מא, ו, ושעה"צ שם ס"ק כו, וערה"ש כ' שאין לעשות עליו דבר מאוס), ויש להאכיל עניים אצל שלחנו כי בזמן הזה שלחנו של אדם מכפר עליו, ששלחן של אדם דומה למזבח (גמ' ברכות נה., ע"פ מ"ב קסז, ל).

ובענין שלחן דומה למזבח, ע' ילקוט יוסף (השכמת הבוקר הערות סימן ב' - דין לבישת בגדים וכיסוי הראש), וז"ל, מעשה נורא מהרב רבי ישראל נאג'רה, בעל מחבר הפיוט יה רבון עלם, שכאשר היה מזמר בקול נעים את הזמר הנז', היו באים מלאכים מעולם העליון לשמוע הזמר שלו, ומתקבצים על שלחנו כבמזמוטי חתן וכלה, ופעם אחת בקיץ ישב בעת סעודת שבת וזימר הזמר הזה, והיה חום גדול, והסיר הכובע העליון וישב בכובע התחתון אדום כמנהג הספרדים, והיו זרועותיו מגולות מפני החום, וקל מן שמיא נפל ברחו לכם מאצל האיש הזה, שממעט בכבוד שמים, שאינו יושב בכבוד על השלחן אשר לפני ה' ותיכף פרחו כולם, והלכו מהשלחן שלו. והאר"י ז"ל היה רואה מביתו את המראה הגדול הזה, ושלח האר"י הק' אליו וגילה לו סודוף אשר עבור זה שהסיר כובע העליון, עברו המלאכים מהשלחן שלו, כי שלחן דומה למזבח, ואכילה כמו קרבן, ואין זה כבוד לישב בכובע התחתון לפני קונך, וחרד חרדה גדולה, קישט את עצמו וישב בכבוד וחזר לשורר כבראשונה, עכ"ל.

[48] ספר חסידים (מרגליות) סימן תתקכ, וז"ל,ילד אחד עמד לפסוע על השלחן שאביו היה משים תדיר ספריו עליו ולא יחדו רק לספרים לבד וגם כשרצה לאכול עליו לחם ובכל יום ספרים עליו ולקח הספרים מעליו עד שאכל ועמד הילד על השלחן וירד ונחתך כף רגלו בסכין, אמר האב פשעי גרם שהנחתי לבני לפסוע על השלחן שהיו עליו ספרים, עכ"ל. ומשם נראה דאין להקפיד בשאר שלחנות.

[52] ב"ק צא:

[53] גמ' ב"ק (צב.), וגם אם מאפיל חלונותיו (ערה"ש (קטז, יג)

[54] רא"ש (שם, הו"ד ט"ז קטז,ד). ורק לצורך בית שהוא דירה חשובה, אבל אין לקוצצו לצורך מרתף שצריך לצורך פרנסה (דרכ"ת קטז, נא) או להרחיב לטיול בעלמא (ערה"ש קטז, יג).

[55] כ"כ מנחת שלמה (תניינא סי' ק)

[56] ע' פת"ש (קטז, ו). וחת"ס כ' שאין להקל לקוצצו כלל אם אפשר לעוקרו ולנוטעו במקום אחר. וע' יביע אומר (ה, יו"ד יג) במקום שמותר לקצוץ אילן להרחיב דירתו, על הצד היותר טוב נכון לשכור גוי לקוצצו.

אבל במקום שאין היתר לקוצצו, אסור לקוצצו אפי' ע"י עכו"ם, ע' פת"ש (שם).

[57] חוט שני (ספר טבילת כלים וענינים שונים, עמ' קי), בשם משנה למלך (איסורי מזבח ז, ג), וכן משמע בערה"ש (קטז, יג). [ובחוט שני כ' דקציצת ענפיו בלי שום טעם אסור משום בל תשחית, אבל נלע"ד דבמשל"מ משמע דקציצת ענפיו מותר לגמרי, ואפשר דבחוט שני כתב כן מפני קושיית היד איתן (הובא בספר לקוטים במהדורת פרנקל) דמשמע בתוס' (ברכות לו:) דאסור לקצוץ ענפיו משום בל תשחית, ולכן הוצרך לתרץ דאין זה איסור המוזכר בתורה, אבל עדיין אין לעשות כן כמו שאסור להשחית שום דבר. ויש להוסיף, שיש סברא שאין בזה משום ב"ת כיון דעתיד להחזיר, ולא ברור שיש איסור ב"ת בדבר שעתיד לחזור.]

[58] ספה"מ לרמב"ם (ל"ת נז), וכ' שם "ולוקה", וחינוך (מצ' תקכט). וכתב בשו"ת מענה אליהו (ס' יח) שאין בל תשחית במים, כמשמעות רמ"א (יו"ד צה, ג, וע' ט"ז שם דלא אמרינן לגבי מים דחס התורה על ממונן של ישראל). וכתב דבמקום שאין מים מצויין להם, נראה שיש בו משום ב"ת.

ואין בל תשחית בדבר של הפקר, כ"כ אמרי יושר (א, סי' קג) והוכיח כן.

[59] שו"ע יו"ד (שנ, א), וש"ך (שם), ומיירי שם בגורם למאכל שיאסר בהנאה. וע' שו"ע או"ח (קעא, א), ומג"א ומחה"ש שם. ולהאכיל מאכל אדם לעופות, ע' מ"ב (שם) דאם אין לו מאכל אחר אפשר להתיר ולכן נוהגין היתר בזה, וע' חת"ס (הגהות שו"ע שם) הביא ראיות להתיר דאין איסור להאכיל מאכל אדם לעופות בכל גווני.

[60] ע' מ"ב (קעא, יא) נוהגים ליתן פת לעופות, ומצדד בא"ר משום דהגמ' כ' "קסבר" דאסור ליתן מאכל אדם לבהמה, משמע דלהלכה לא פסקינן הכי. וגם חת"ס (הגשו"ע שם) הביא ראי' להקל. ועוד מבואר בשו"ע שכד, ו דמותר ליתן דלועים לבהמה. וע"ע ילק"י (שבת ד, פר' כד הע' י) הביא ראי' להקל מתוס' (יבמות סו: ד"ה כרשיני) דדוקא תרומה אסור ולא חולין.

וע' כה"ח (קעא, ?) בשם כתב סופר, דאפי' האוסרים לא אסרו אלא להאכיל בהמת חבירו, אבל ליתן מאכל אדם לבהמה שלו, מותר.

[ובאמת, לא הבנתי הצד לאסור להאכיל בהמה שלו, דעל פי דברי מ"ב לקמן, כל שהוא דרך העולם וצורך האדם מותר, ונראה פשוט דלהאכיל בהמתו הוא דרך העולם וגם צורך האדם, ולכו"ע יהא מותר.]

[61] קעא, א

[62] פשוט, ונכלל במ"ש שו"ע (קעא, ד-ה) שאין לדרוס עליהם אם ימאסו.

[63] קעא, ב

[64] קעא, א, ע"פ מ"ב (סק"ט). ומסתימות הפוסקים, אין פת הבאה בכיסנין בכלל זה.

[65] כן דעת מ"ב, אבל לדעת מג"א וערה"ש, כל צורך אדם מותר.

[66] בין לדעת מג"א וערה"ש, ובין לדעת מ"ב

[67] קעא, א, וע' מג"א (ריש סימן) ביאר דמיירי כשיש לו מים, אבל ביאה"ל (שם) חולק וכ' דמשמעות הפוסקים דאפי' יש לו מים אסור.

[68] ע' שעה"צ (קעא, כ) בשם שיטמ"ק שיש לצדד להקל בזה, וכן רוקח (הו"ד ב"י ס"ס קעא) בשם מסכת סופרים לשיטת ראב"י משמע דמותר, ולכן בצירוף דעת ערה"ש ומג"א דמתירים לכל צורך האדם, נראה שיש להקל.

[69] מנחת יצחק (ג, מה). דלא אסרו אלא להשחית בידים, וכ"כ אג"מ (יו"ד ב, קעד, ענף ג)

[70] כמו שכתב השו"ע (קעא, ג), וע"ש המדקדקים מכניסים קצת מן הפת לתוך פיהם בכל פעם שאוכלים מן הדייסא. [ונראה שזה לו כ"כ שייך בציור שכתבתי. וגם יש לדון אם בכלל שייך איסור בזיון באוכלים אם עשאו מתחלה לצורך כך, ונלע"ד דבאמת אין איסור בכה"ג, דודאי אפי' לדעת האוסרים ליתן מאכל אדם לבהמה, אין איסור ליתן לכלבו עיסת כלבים, אע"פ שהרועים אוכלים ממנו.]

[71] ע' אבני ישפה (א, לד)

Halachos of Kashrus