Business and Misc.Halachos of Assorted Laws

Living in Eretz Yisrael is a mitzva[1] רמב"ן כ' שיש מצוה לירש ולדור בארץ ישראל, אבל הרמב"ם לא כתב שיש מצוה לדור בארץ ישראל. וע' אג"מ (אה"ע א, קב) הוכיח מדברי הפוסקים שאין זה מצות חיובית (אלא מצות קיומית).

{ועמ"ש בהל' טומאת כהנים בענין זה}.

וע' שו"ע יו"ד (שעב, א) אסור לכהן לילך לחו"ל אלא לישא אשה וללמוד תורה. וע' בדי השלחן (שם ביאורים ד"ה לילך) נסתפק במה שכ' התוס' (ע"ז יג.) על היתר זה, דהיינו דוקא אם דעתו לחזור לאר"י אח"כ, יש לחקור אם כוונת תוס' דדוקא כהן אסור לצאת לצורך מצוה אם דעתו להשתקע שם אבל לישראל מותר, או לרבותא נקט דאפי' כהן מותר לצאת לצורך מצוה אם אין כוונתו להשתקע שם, אבל גם ישראל אינו מותר לצאת אא"כ דעתו לחזור.

[ונ"ל דאין לדייק מגמ' כתובות קיא. שיש מצוה להלך ד' אמות בארץ ישראל, דאין בזה יותר קיום מאילו היה יושב בביתו. ומה שהוא בן עולם הבא על ידי זה אינו מוכיח אם בכל ד"א יש מצוה או לא. ועמ"ש לעיל בהל' טומאת כהנים.]

 וע' שו"ע או"ח (שו,יא) ואה"ע (עה,ד) משמע שיש מצוה לדור באר"י, וע' פ"ת (עה,ו) כ' אע"פ שתוס' הביא בשם ר"ח כהן שאין מצוה בזמן הזה לדור באר"י, כל הפוסקים חלקו עליו. וע' ספר אם הבנים שמחה (?) כ' שבמגילת אסתר כ' שהרמב"ם סובר שאין חיוב לדור באר"י, וחולק עליו שבודאי יש חיוב אלא כיון שהוא מצוה הכוללת כל המצות לכן לא כתבה למצוה בפני עצמה. וע' שו"ת אבני נזר (יו"ד סי' תנד) תי' שלדעת רמב"ם הוי דאורייתא. אלא שדרך הרמב"ם, כשיש מצוה שתכליתה הוא לקיים המצוה השנית, לא מנה אלא מצוה הראשון, ולכן הרמב"ם לא מנה עשיית הארון למצוה, דכיון שתכלית בנין בית המקדש הוא בשביל הארון, לא מנה אלא מצוה הראשון, דהיינו בנין ביה"מ. ולכן לא מנה אלא מצות החרם תחרימם, שתכליתה הוא כדי להוריש ארץ ישראל, ולא מנה מצות יישוב אר"י. 

ובענין למה אין מברכים על מצות ישוב אר"י, ראיתי מי שכתב דאפשר שלא יזכה להישאר שם, וזה לא מסתבר שיש לחוש לזה. ועוד כתב משום שהוא מצוה תמידית, כמו שאין ברכה על מצות אהבת ה', אבל נלע"ד שאין זה דמיון, שהטעם שאין לברך על מצות אהבת ה' והרבה מצוות תמידיות הוא מפני שאין בהם מעשה, אבל מצות מעקה ומזוזה, שהם מצות תמידיות ויכול לקיימם ע"י מעשה, מברך עליהם, א"כ ה"ה מי שהולך לדור באר"י צריך לברך. ועי"ל דאין יישוב אר"י תכלית המצוה, אלא כדי לבנות ביה"מ, אבל זה רק לדעת הרמב"ם הנ"ל, אבל לדעת רמב"ן הוי מצוה בפני עצמה, ולמה אין לברך עליה? וי"ל שאין ברור מה הזמן המסויימת לברכו, או בזמן שיבוא לשמה, או כשיקנה בית שמה כי זה מורה על היישוב שהוא של קיימא, ומפני הספק אין לברך. , and one may not leave the boundaries of Eretz Yisrael (such as visiting Eilat) unless one is going for a mitzva or other necessary purpose[2] ע' מ"ב (תקלא, יד). [ולא מבואר שם אם איסור זה דוקא על מי שגר באר"י או אפי' הבאים לשם לטיול, דאסור להם לצאת לאילת לצורך טיול.]

וע' גמ' גיטין (עו:) דרבנן היו מפטרי מהדדי בעכו משום דאסור לצאת מאר"י לחו"ל, משמע דאסור לצאת אפי' לזמן קצר. אבל מהרי"ט (קדושין לא:) כ' דאין איסור אלא לילך להשתקע שם, והרבנן היו מחמירים.

ויש להעיר, דבשלמא למהרי"ט, מובן למה כ' הגמ' (ע"ז יג.) שאסור לכהן לילך לחו"ל אם לא לדבר מצוה, כיון דלישראל מותר לילך לזמן קצר ולכהן אסור, אבל לשאר פוסקים (כגון מ"ב הנ"ל) למה הזכיר הגמ' ושו"ע איסור דוקא בכהן? ועפמ"ש לעיל בשם בדה"ש, י"ל דלכהן אסור לצאת לדבר מצוה אא"כ דעתו לחזור, משום דבכל רגע שהוא בחו"ל עובר על איסור טומאה ובאמת אסור לדור שם אפי' לא היה בא מאר"י, אבל לישראל מותר לצאת אע"פ שאין דעתו לחזור. אבל גם זה אינו מספיק, דמשמעות הפוסקים דלא כתוס' ממה שלא הזכירו דמותר רק אם דעתו לחזור, וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה.

ונלע"ד דכהן שאני, דכהן אסור לצאת לחו"ל אלא למצות ת"ת או לישא אשה, ואפי' לדעת שאילתות (תוס' ע"ז יג.) דיכול לצאת בשביל כל מצוה (וכן נראה דעת המ"ב (קכח, ח), דמותר ליטמא בטומאה דרבנן בשביל מצוה דאורייתא), אפשר היינו דוקא מצוה גמורה, אבל להרויח או לראות פני חבירו, מותר לישראל לצאת לחו"ל אבל אסור לכהן.

עוד י"ל, דהאיסור לישראל לצאת מאר"י לחו"ל הוא דוקא במי שדר שם, דכיון שהוא מקיים מצות ישוב אר"י, כשאינו שם הרי מבטל המצוה (דהמצוה מתקיים רק כשקובע דירתו שם והוא גם נמצא שם), אבל לישראל הדר בחו"ל ורק בא לאר"י לבקר, בזמן שהוא באר"י אינו "מיושב" שם ואינו מקיים מצות ישוב ולכן אין איסור לו לצאת לחו"ל לטייל. אבל כהן שהגיע לאר"י, אפי' אם דירתו בחו"ל, אסור לו לצאת לטייל והותר רק למצוה, ולא מטעם ישוב אר"י אלא משום טומאה. .

One is not permitted to move to Egypt. However, visiting temporarily, such as for business, is permitted[3] רמב"ם (מלכים ה,ז), ואינו לוקה על לאו זה כיון שהמעשה הליכה אינו אסור אלא עם דעת להשתקע שם. ואם הלך שם שלא על דעת להשתקע ואח"כ החליט לדור שם, אינו אלא איסורא בעלמא (רדב"ז שם). וע' הגה"מ דלדעת היראים אינו עובר אלא אם הלך מארץ ישראל למצרים אבל משאר ארצות מותר. (ויש מדייקים ברמב"ם שאסור אפי' אחר שבא סנחריב ובלבל האומות ואין המצריים גרים שם עכשיו.) .

A woman[4] רמב"ם (מלכים א, ה). אבל מדברי שאר ראשונים משמע דדוקא מלך ולא מלכה, אבל בשאר משימות מותר למנות אשה, ולכן לצורך גדול, כגון לפרנסת אלמנה ויתומים, יש להתיר לסמוך על החולקים על הרמב"ם (אג"מ יו"ד ב, מד).

ואין להביא ראי' להתיר ממה שדבורה היה שופטת וזה הוי שררה, די"ל כמו שכתב תוס' (יבמות מה:) איך דבורה היתה שופטת אם אשה פסולה לדון, ותי' דלא היתה דנה אלא מלמדת להם שידונו, אי נמי על פי הדיבור שאני. ע' ב"י (חו"מ ז, ד). or a convert[5] הוא איסור דאורייתא, כ"כ רמב"ם (ספה"מ ל"ת שסב), וספר החינוך (מצ' תצח).

ואם הציבור קבלו עליהם ומרוצים במנויו אע"פ שהוא גר, כ' כנה"ג (הגב"י, חו"מ ז או' א בסוף) מותר למנותו לשאר מנויים חוץ ממלך, כמו שמצינו שכשר לדון ישראלים אם קיבלו עליהם (ע' סמ"ע ז, ד), ובזה יישב איך שמעיה ואבטליון נתמנו לנשיא ואב"ד (לדעת האומרים שהם עצמם היו גרים). אבל ברכי יוסף (חו"מ ז, א) חולק עליו ואפי' קבלה לא מהני, וכ' בשם תשב"ץ דאין ראי' משמעיה ואבטליון, דאע"פ שהם היו גרים, לא היה בישראל כמוהם במסורה ולכן יכולים לימנות לשררה. וע' תומים (ז, א) כתב על הכנה"ג, דמסתמא אם קיבלו חשובי העדה אע"פ שאין רוב הציבור מסכימים הוי כקיבלו עלייהו, דאטו שמעיה ואבטליון הסכימו רוב ישראל בכל המקומות באר"י ובחו"ל, והוא מן הנמנע. וע"ש מה שנתקשה בדברי הכנה"ג ורצה ליישב מינוי שמעי' ואבטליון מטעם שהיה במינוי המלך והכל מטעם חק המלך. וע' ציץ אליעזר (חי"ט סי' מז) הביא דברי האחרונים בזה.

ולפי זה, אפשר שכל שררה שבוחרים ע"י בחירות נראה דמותר למנות גר, דמשמע מהתומים דבחירת הרוב מהני לזה, וגם אם חשובי העדה קיבלוהו, סגי. may not be appointed to a position of leadership or any other capacity in which others must obey their rules. (One whose mother is of Jewish descent is valid regardless of whether the father was Jewish, but one whose father was born of Jewish descent is valid only if his mother was Jewish when he was born (by conversion or birth)[6] ע' רמב"ם (מלכים א, ד), כס"מ (שם) וכנה"ג (הגב"י, חו"מ סי' ז או' א). .) However, if they are subordinate to someone else and is merely there to enforce the rules that he makes (e.g., a mashgiach in a restaurant who is hired by the Rav hamachshir), it is permitted[7] אג"מ (יו"ד ב, מד) .

It is forbidden to count Jews, either aloud or in writing. However, they may be counted together with non-Jews. For this reason, it is permitted for a Jew to take part in the U.S. Census[8] שלחן הלוי (בעלסקי, ?), ואפי' לדעת המחמירים בארץ ישראל, הוא רק בארץ שמתכוונים לעשות מנין ישראל, אבל באמעריקא אין עושים "מנין ישראל" כלל, אלא מנין התושבים, ישראלים עם עכו"ם. .

One is recommended to buy life insurance, as it does not show a lack of bitachon for one to take rational steps to protect himself in case of emergency[9] אג"מ (או"ח ב, קיא), ושלחן הלוי (בעלסקי) עמ' (?) .

One should write a legal will, in addition to an addendum which renders the will halachically valid[10] מצוה לדון בדיני ירושה (רמב"ם ספה"מ עש' רמח, חינוך מצ' ת).

אם אמר האב ליתן חלק הבכורה לבן הפשוט בתורת ירושה, אין דבריו קיימין (שו"ע רפא, ד). ולדעת רמב"ן (שכחת ל"ת יב), עובר על האיסור להעביר חלק הבכור לבן אחר (ובמגילת אסתר שם כ' דלרמב"ם כל זה נכלל במצות ירושה). וקצה"ח (רפא, א) ביאר דעת רמב"ן, דאם התורה רצה לומר רק שאין בדבריו כלום, הול"ל לא יבכר, ומדכתב לא יוכל לבכר, ש"מ שהוא גם עובר בלאו.

[? ואם אמר ליתן כסף בתורת מתנה, דבריו קיימים (שו"ע ?). ואי אפשר ליתן מתנה לאחר מיתה כיון שאין לו כח להקנות אחר שמת, אא"כ כתב בו מהיום (גמ' ב"ב קלה: ע"פ רשב"ם שם). ]

וע' שו"ע (רנב, ב) דאמרינן מצוה לקיים דברי המת דוקא בממון שהוא ביד שליש.

וע' אג"מ (אה"ע א, קד-קה) שאם עשה צוואה שיש לו תוקף ע"פ דיני הממשלה, אין לך קנין גדול מזה. וע' אחיעזר (ח"ג ס' לד) שאם עשה צוואה ע"פ הערכאות, יש לקיימה משום מצוה לקיים דברי המת. . The addendum, known as a halachic will, states that one is indebting himself an enormous sum (more than the value of the inheritance) to the recipient (which should be a trustworthy party, such as a local Rav), with a clause that the inheritor can absolve himself of the debt if he agrees to follow the dictates of the legal will[11] ע' רמ"א (חו"מ רפא, ו). [אמנם, יש לעיין בזה, שאם עשה שטר כזה ואחר כך לוה ממון מחבירו, לאחר מיתתו אין היורשים חייבים לשלם חוב אביהם. ועוד, מי שרוצה שאשתו יירשנו, וכותב חוב כזה לאשתו, אם לוה ממון אח"כ היא אינה מחוייבת לשלם. אמנם, אם עשה שטר חצי זכר, שבתו תקבל חלק בירושה כמו חצי חלק של הבן אא"כ יפרעו לה חוב גדול, אין הבנים יכולים לעשות קנוניא עם הבת שהיא תקח כל הירושה בשביל החוב ולכן אין הבעלי חוב מקבלים כלום ואח"כ יחלקו ביניהם, כ' פתחי חשן בשם הגרז"נ גלדברג דזה אינו מועיל, דכיון שכשתקבל כל הירושה הרי בכלל זה היא גם קיבלה החלק של חצי זכר, הרי נתקיים התנאי, וממילא אין שם חוב אל הבת, ולכן צריכים לפרוע לבעלי חוב.]  . Therefore, if the halachic heir tries to collect his inheritance in accordance with Torah law, he will get nothing because the debt will first remove all the assets from the estate. A kinyan should be performed in beis din for the indebtedness to be valid[12] ע' שו"ע (רטז, טו-טז). ואם לא הקנה מידו, אין שעבוד על נכסיו שהרי יכול לחזור בו, ע' שו"ע (רד, ז).

וע' צמח צדק (ס' צה) דאע"פ שכתב בשטר חצי זכר שהוא בתורת חוב, באמת הוא בתורת ירושה, ע"ש. . It is recommended that, while doing so, one makes a provision which allows some part of the inheritance (e.g. $1000) to be divided up in accordance with Torah law[13] קצה"ח (רפב, ב), ואג"מ (אה"ע א, קי) .