Daily LifeHalachos of Interpersonal Active Mitzvos

It is forbidden midoraysa[1] משום פן תוסיף, כמ"ש רמב"ם (ספה"מ ל"ת ש), חינוך (מצ' תקצה). ומשום ולא תונו איש את עמיתו, כמ"ש רמב"ם (ספה"מ ל"ת רנא) וחינוך (?). to insult another Jew or to hurt him physically[2] שו"ע (חו"מ תכ, א) , and one is forbidden to injure[3] אבל מותר לבייש עצמו (משמעות גמ' ב"ק צא:). himself[4] שו"ע חו"מ (תכ, לא), ורמב"ם (חובל ומזיק ה, א). ומשמע בגמ' (ב"ק צא:) דהאיסור לחבול בעצמו הוא כדעת ר' אלעזר הקפר, כיון שנזיר נקרא חוטא על שציער עצמו מן היין. ובגמ' צידד לאסור מפסוק "ואך את דמכם לנפשותיכם", מיד נפשותיכם אדרוש, וכן פסק בתוספתא (סו"פ ט). וע' רדב"ז (מלכים ו, י) משמע דדעת הרמב"ם דאסור משום בל תשחית. והגר"א (יו"ד רלט, או' יז-יח) משמע דאסור דאורייתא, ואעפ"כ אם אמר שבועה להרע לעצמו, חלה עליו כיון שאיסור זה נלמד מדרשא דר"א הקפר ואינו מפורש בתורה, ע"ש. וע' לחם משנה (דעות ג, א) דדעת הרמב"ם דאסור מדרבנן, ודרשא דר"א הקפר הוי אסמכתא.

ומשמע מדברי רמב"ם (חו"מ ה, א) שאסור משום פן יוסיף, וכן נראה דעת האג"מ (חו"מ ב, סו) שהסביר טעם החילוק דבמכה אביו לרפואה נסתפק הגמ' אם מותר, ובמכה חבירו, לרפואה פשוט דמותר. דבמכה חבירו האיסור נלמד מפן יוסיף [לכאו' ר"ל שהוא עוד הכאה כמו הכאות בית דין שעשו כדי לענשו] ולכן דוקא דרך נציון אסור, משא"כ באביו כתיב סתם "מכה", יש מקום לומר דאסור אפי' לרפואה. [וצ"ע בכל זה, דלא משמע בגמ' ב"ק צא: דאסור משום פן יוסיף, ואפשר שהרמב"ם סמך עצמו על מקור אחר.]

וע' טור (ס' תכ) שלדעת רמ"ה מותר לחבול בעצמו, משום דאין הלכה כר"א הקפר.

וע' מנ"ח (מט, ו) שאם נתן לו חבירו רשות נראה פשוט שאינו עובר בלאו זה, עכ"ל. אמנם בריב"ש (ס' תפד) כ' דאסור. . However, one may cause himself pain for a constructive purpose[5] ע' רמב"ם (שם) שיש ב' גירסאות, דאסור "דרך נציון" או "בזיון". , such as to allow oneself to undergo a medically necessary procedure, or plastic surgery for a woman[6] אג"מ (חו"מ ב, סו). וע' מנחת יצחק (?) נסתפק בניתוח פלאסטי לצורך יופי, דאין להתיר אלא לצורך חולי, וציץ אליעזר (?) אוסר משום דלא ניתן רשות לרופא לרפאות בכה"ג, ע"ש. . It is also forbidden to damage anyone’s property[7] שו"ע חו"מ (שעח, א). ומקור האיסור, ע' קהלות יעקב (ב"ק ס' א) דאסור משום השבת אבידה. ומצדד דאסור משום מצות דינים.

וע' ספה"מ לרמב"ם (ל"ת רצז) דבמצות לא תעמוד על דם רעיך, נכלל דגם חייב להציל חבירו מהפסד, ושמעתי בשם הגרי"ד סולובייציק דמדוייק מזה שאם הזיקו, עובר על לאו זה.

וי"א משום ביטול מצות ואהבת לרעך כמוך. , even with intention to repay him[8] משמעות משנה ב"ק י,ב .

It is assur mid’oraysa[9] ספה"מ לרמב"ם (ל"ת שג). ותוס' (סוטה י:) כ' שהוא בגדר יהרג ואל יעבור, דנלמד מתמר, ע"ש. אבל למעשה צ"ע, דאפשר קודם מתן תורה שאני, דמשום ז' מצות בני נח גם על צער חבירו חייב מיתה, ושוב ראיתי כזה בשו"ת דברי יציב (ג, נא), ע"ש. ועוד, ע' מאירי (סוטה שם) כ' שהוא "דרך הערה", ונראה לי דר"ל שאינו הלכה למעשה. to embarrass another person. One may not call anyone by a name which embarrasses him or mention an embarrassing story regarding him, and certainly not to bring up someone’s past after he has done teshuva. One who embarrasses another Jew violates a grave transgression and it is as if he killed him[10] רמב"ם (דעות ו,ח) .

It is assur mid’oraysa[11] רמב"ם (ספה"מ ), ספר החינוך (מצ' סה) to hurt a widow or an orphan. This is true even if they are wealthy. They should always be treated particularly kindly, with conscious effort not to hurt their feelings, even in situations where they are at fault[12] כן משמע ברמב"ם (דעות ו, י), ובספר החינוך (שם). . One is considered an orphan until he is old enough to be financially independent[13] רמב"ם (שם), וכ"כ רמ"א (יו"ד קס,יח) ומ"ב (קנו,ד) .

It is assur to force another Jew to work unduly hard if he is not doing it willingly and only because he is forced or coerced[14] ע' הערות הבאות . One also may not force him to perform degrading or pointless work (such as “dig holes and fill them”). For example, a teacher, or a person of authority ordered by the court (such as a prison guard), may not ask a person under his authority to perform work which would embarrass him. A worker who is employed willingly[15] מג"א (קסט, א) כתב הגדר בזה, שאם יכול לחזור בחצי היום, לא מיקרי עבד. may be ordered to perform any work[16] מג"א (שם), שערי תשובה (שער ג, ס), וכן משמע ברמב"ם (הל' עבדים א, ו-ח) דאסור. ובשע"ת מבואר שאפי' עבודה קלה אסור. אבל משמע בסמ"ג (ל"ת קעד) ורמב"ם (שם) דדוקא עבודת פרך כמו שכתבנו. ובסמ"ג ורמב"ם מבואר דבבן חורין שעושה לרצונו, אין איסור. אמנם, לדעת הראב"ד (רמב"ם שם) וגר"א (שו"ע שם), כל הנידון הוא לענין רבית, וא"כ אין ראי' כלל לאסור עבודת פרך בבן חורין אע"פ שעובד בעל כרחו. , but one may not ask him to undergo pain[17] מג"א (קסט, א), וכן משמע במ"ב (סק"ג). אמנם, ע' נתיב חיים (שם) הקשה דהא הרא"ש (קידושין פ"א יז) כתב דמהני תנאי בפועל אפי' בדבר של צער. . For example, a restauranteur must allow his waiters to eat a little of the food they serve, and may not make a condition that they may not eat any of it[18] מ"ב (שם) .

One is obligated to help other Jews fulfill mitzvos[19] ע' מ"ב (ס"ס תרנה, ושעה"צ שם, וע"ש נוטה דאפי' חבירו פשע הוא חייב לשלוח לו אתרוג לקיים מצותו) סובר דחייב לסייע חבירו, וכל זמן שחבירו לא קיים המצוה הוי כאילו הוא לא קיימו. וכ"כ ערה"ש (סק"ג) ומהר"ם שיק (או"ח שכב) שחייב לסייע חבירו.

יש ג' דינים הנכללים בכלל ערבות: להפריש חבירו מעבירה, לסייעו לקיים מצות, ויכול לברך ברכות המצות בשבילו (תהרר"י ברכות כ:). ודין הג' נתבאר {בהל' ברכות}.

ומקור מצות ערבות, מגמ' שבועות (לט:) וכשלו איש באחיו, מכאן דכל ישראל ערבים זה לזה. ועוד, משום (ויקרא יט, יז) הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא, שאם נמנעים מלהוכיחם, ניענש עליהם (רמב"ן על התורה שם, דמדייק כן בדברי אונקלוס. ושערי תשובה, שער ג אות עב). וגם משום אתם נצבים היום כלכם... כל איש ישראל (רש"י דברים כט, כח). וגם משום ארור אשר לא יקים את כל דברי התורה הזאת, שדרשוהו על מי שיש בידו לסייע חבירו לקיים מצות (רמב"ן דברים כז, כו, בשם ירושלמי). , such as allowing someone to sit in his succah[20] מהר"ם שיק (או"ח שכב) , but he is not obligated to spend money to do so[21] ריפ"פ על רס"ג (מנין ס"ה הפרשיות, פר' נז, ד"ה ומיהו לזה), דכיון שחבירו אין לו כסף והוא אנוס, אונס רחמנא פטריה, ואינו חייב להוציא מפטורו. וגם הביא ראי' מהמקורות המובאים בסמוך, כי אין לחלק בין צדיק לרשע ביסוד מצות ערבות.

ולענין ערבות בממונו כדי להציל חבירו מלחטוא, לדעת רשב"ג אין שום חיוב אלא אמרינן הלעיטהו לרשע וימות, וכן פסק רמב"ם (מע"ש ט, ז). וגם ראיתי בשם ר"י אלפאנדרי (מוצל מאש ס' מה) מהא שיכול להשביע חבירו אע"פ שיודע שחבירו ישבע לשקר, שאינו חייב לוותר על כספו כדי להציל חבירו מאיסור. וכ"כ רמ"א (יו"ד שלד, מח) שאין חיוב ערבות על ממונו למנוע חבירו מלחטוא, אבל פמ"ג (תיבת גומא חקירה ד) נסתפק בזה.

אם יש לו לולב ואתרוג ובעיר אחרת אין להם, מוטב לו לשלוח להם ד' מינים כדי לזכות כל העיר, אע"פ שהוא יטרך לצאת בשל הקהל (מג"א תרנח, יב).

ומי שיש לו שיעור מצומצם להדלקת נר חנוכה, מותר ליתן לחבירו שמן כדי לקיים עיקר המצוה אע"פ שלא יוכל לקיים הידור מצוה בשביל זה (מג"א תרעא, א).

וע"ע תשובות הרא"ש (הו"ד רמ"א חו"מ ס' רצב) בענין כפייה לאדם להשאיל ספריו לאחרים, ונ"ל למעשה שאין להביא ראי' משם לענינינו. .

One is obligated mid’oraysa[22] ספה"מ לרמב"ם (ע' רה), חינוך (מצ' רלט). וע' מנ"ח (שם או' ד) דגם חייב להפרישו מאיסור משום לא תעמוד על דם רעיך, דלא גרע מטובע בנהר, ומשום "והשבותו- לרבות אבידת גופו", על אחת כו"כ אם יכול להציל מן העבירה שהוא אבידת גופו ונפשו.   to rebuke someone who he sees performing an action which is forbidden[23] ע' רמ"א באו"ח (תרח, ב), וביו"ד (קנז, א. ושלד, מח). וע' חזון איש (יו"ד ב, כח) דכיון שאין אנו יודעים להוכיח בזמן הזה (ע' גמ' ערכין טז:), מי שאינו שומר תו"מ, הוא בגדר תינוק שנשבה לענין להחיותו ולחלל שבת להצילו, כיון שאצלנו הוא עדיין קודם תוכחה. וע' שו"ת להורות נתן (י, יז) דמשמע מדברי החז"א שאין מצות תוכחה שייך בזה"ז, וכ' לא זכיתי להבין, והביא כמה מקומות שכתבו הפוסקים החיוב להוכיח (רמ"א הנ"ל). ופסק שם דודאי גם בזמן הזה שייך מצות תוכחה, וע"ש למסקנא דאפשר דגם החז"א מודה לזה.

 

בענין אין אומרים לאדם חטא כדי שתזכה חבירך

גמ' שבת (ד. ע"פ רש"י) כ' דאסור לאדם לעבור על איסור קל כדי להציל חבירו מאיסור יותר חמור.

אמנם, לפעמים מצינו שהתירו לעבור על איסור קל כדי להציל חבירו מאיסור חמור:

א'- גמ' ערובין (לב:) כ' דחבר מותר לעבור על איסור להפריש תרומה שלא מן המוקף כדי להציל עם הארץ מאיסור טבל.

ב'- וגמ' ערובין (קג:) כהן שנמצא בו יבלת, חבירו חותכה לו בשיניו, והוי איסור שבות.

ג'- גמ' גיטין (מא:) מי שחציו עבד וחצי בן חורין, כופין את רבו לשחררו כדי לקיים פרו ורבו, אע"פ דעובר על עשה דלעולם בהם תעבודו.

ד'- גמ' גיטין (לח:) חצי שפחה וחצי ב"ח שנהגו בה מנהג הפקר, כופין רבה לשחררה.

ה'- גמ' פסחים (נט.) מקריבין כפרתו למחוסר כפורים כדי שיעשה פסחו, אע"פ שעוברים הכהנים על עשה דהשלמה.

[ויש לפקפק על אות ב', דהתם מותר משום אין שבות במקדש.]

ונאמרו בזה כמה חילוקים:

א- אם הוא היה הגורם שחבירו יעבור על האיסור, מותר לעבור איסור להצילו (תוס' שבת שם), וראיתי סברא בזה, משום דכיון שהוא גרם הוי כאילו הוא עשה האיסור משום לפני עור.

ב- דוקא אם חבירו פשע אין אומרים לו חטא, אבל אם חבירו לא פשע, יעבור על האיסור כדי להצילו, ולענין חצי שפחה וחצב"ח כיון שממציאה עצמה לזנות דומי' לאנוסים  (תוס' שבת שם), והסברא בזה, לכאו' דמשום ערבות הוי כאילו הוא עבר האיסור בעצמו, ורק אם פשע חבירו, קנסינן ליה שלא יצילנו מאיסור (ע' מ"ב ס"ס תרנה, ובזה נסתלק קושיית השעה"צ שם על מג"א, ע"ש).

ג- בשביל מצוה רבה של חבירו, כגון פריה ורביה, מותר לעבור על איסור קל (תוס' שם). [ואפשר דבזה י"ל למה בשביל קרבן פסח, מותר.]

ד- משום מצוה דרבים מותר, וכיון שממציאה עצמה לזנות, הוי מצוה דרבים (תוס' שם) [ואפשר דמקורו מגמ' ברכות מז: דר"א שיחרר עבדו משום מצוה דרבים, דמשום מצות עצמו הוי מצוה הבא בעבירה אבל למצוה דרבים לא מיקרי עבירה.]

וע' שו"ע (שו, יד) שאם רוצים להוציא בת מכלל ישראל, מצוה לחלל שבת להצילה, וע' רמ"א (שכח, י) כ' שאם רוצים לאנסו לעבור עבירה גדולה, אין מחללים שבת להצילו, בשם ב"י בשם רשב"א. וט"ז הקשה הסתירה, ות' דבסי' שו מיירי שרוצים לאנסה כדי שאחר כך תחלל שבת מעצמה, ובשביל זה מותר לחלל שבת להצילה, אבל בסי' שכח מיירי שיעשה האיסור באונס ואונס רחמנא פטריה, ולכן אין חיוב להצילו. ומג"א (שו, כט) נסתפק אם מותר לחלל שבת להציל בת קטן, כיון שאין בית דין מצווין להפרישו. וע' נו"ב (אה"ע לד) דנסתפק מג"א לעבור איסור דאורייתא, אבל לעבור איסור דרבנן להציל קטן, מותר בצירוף טעמים אחרים, והו"ד בפת"ש (אה"ע יג, יט) דעפ"ז הנו"ב רצה להתיר לישא מינקת כדי שיפרנס הוולד ולא יהיה נלקח לבית עניים, וע"ש שהחת"ס התיר בזה דאינו בגדר חטא בשביל שיזכה דהא כל האיסור לישא הוא בשביל תקנת הוולד, ובנידון זה הרי לישאנה הוי ממש תקנת הוולד.  

וע' שו"ע חו"מ (עג, ז) מי שנשבע לפרוע חבירו באיזה יום ואירע בשבת, יתן משכון בשבת ואחרים מותרים לסייעו לעשות שומא כדי לקיים מצותו, וסמ"ע כ' שאם צריך מדידה מותר למודדו משום דהוי חפצי מצוה. ותמה ט"ז וש"ך דהא אין זה מצוה אלא הצלת חבירו מן איסור, ואין אומרים חטא כדי שיזכה חבירך? ושער משפט (שם) תי' דכיון שכל העולם נענשים על מי שעובר על שבועתו א"כ הוי כאילו הוא עצמו עבר על איסור, ודומה למ"ש תוס' שאם האיסור נעשה על ידו מוטב לעשות איסור קל להציל חבירו מאיסור חמור.

וע' הגהות משנה למלך (תרומות ג, טז) דכל זה באיסור דאורייתא, אבל באיסור דרבנן מותר לעבור על איסור קל כדי להציל חבירו מאיסור חמור. אבל נו"ב (תנינא אה"ע ס' לז) סובר דאפי' באיסור דרבנן אין אומרים חטא כשת"ח (ותמה שם למה רמ"א (אה"ע יג, יא) התיר לישא מעוברת חבירו אם היא מופקרת לזנות, הא אין אומרת חכשי"ח, והעלה שרמ"א סובר דבשעת הדחק יכול לסמוך על הגהות מרדכי שלא גזרו במזנה). ולמעשה, נראה שסובר שש"כ (פרק יז סע' לד) כהגמל"מ, כיון שפסק שם לענין חוט העירוב שנפסק דמותר לעשות עניבה על גבי קשר, דהוי איסור דרבנן, להציל הציבור מלעבור על הרבה איסורים.

ויש שרצו להביא ראי' מדברי הר"ן (יומא ד:) בחולה שצריך לאכול בשר בשבת, דמוטב לשחוט בשבילו מלהאכילו בשר נבילה. דאע"פ ששחיטה הוי איסור סקילה ונבילה הוי איסור לאו, לא מיקרי איסור נבילה קל לגבי איסור סקילה כיון שיש לו חומרא שעובר על כל זית וזית ומשום שעובר על לאוין הרבה לא מיקרי איסור קל, משא"כ שבת אינו עובר אלא אחת בשעת שחיטה, עכת"ד. ויש שהוכיחו מכאן דאע"פ שהשוחט יעבור על איסור בעצמו, מוטב לעבור על איסור שבת שהוא קל (שאינו עובר אלא אחת) כדי להציל חבירו מלעבור על איסור חמור (הרבה איסורים של נבילה). אבל נלע"ד שאין ראי' משם, דהתם מיירי ששני האיסורים הותרו משום פיקוח נפש, ובציור ששניהם הותרו אין הכי נמי מוטב לעבור בעצמו על האיסור הקל כדי שלא יעבור חבירו על החמור, כי בזה הכל תלוי בשיקול הדעת ולמעט באיסורים עדיף, משא"כ באיסור שאנו באים להתיר כדי להציל השני מאיסור חמור, בזה אין שום היתר לעבור איסור, אפי' אם האיסור באמת קל מן איסור חבירו.   

וע' ריטב"א (ערובין לב:) דרק בית דין אין אומרים לאדם לחטוא בשביל חבירו, אבל הוא יכול לעבור איסור כדי להצילו מאיסור חמור.

מ"ב (צ, פד) כ' מוטב לעבור על איסור דרבנן כדי להציל הציבור מלעבור איסור דאורייתא. וע"ע שו"ת משנה הלכות (ב, ע). . If the sinner is irreligious and one is certain that he would not listen, one need not rebuke him[24] מ"ב (ביה"ל תרח, ב, ד"ה אבל), משום דיצא מכלל עמיתך. וע' רמ"א (שם) דבדבר שיודע שלא יקבל ממנו, חייב להוכיחו פעם אחת ברבים, וביחיד עד שיכנו או יקללנו (ומ"ב ביאר דבעבירה בסתר יוכיחנו בסתר ועבירה ברבים יוכיחנו ברבים), ומ"ב כ' י"א דדי עד שינזוף בו החוטא. וע' ט"ז (שם סק"ב) בשם תוס' (ב"ב ס:) דבדבר שיודע בודאי שלא יקבל ממנו, אמרינן מוטב יהיו שוגגין ואל יהיו מזידין, ואין צריך למחות.

  . If by issuing rebuke it would cause the rebuker near-certain[25] ע' פ"ת (יו"ד שלד, יט) loss because he would lose his job, or his business would not be patronized, he need not rebuke the sinner[26] ע' רמ"א (יו"ד שלד, מח) . In any case where one thinks the listener may change his ways, he is obligated to rebuke him[27] ואם לא יועיל מה שיוכיח, בדבר דאורייתא הוא מפורש בתורה, או ספק דאורייתא, חייב להוכיחם, אבל אם הוא איסור דרבנן או אינו מפורש בתורה, אמרינן מוטב יהיו שוגגין וכו' (רמ"א תרח, ב, ומג"א שם).

וע' תוס' (ברכות לא:) דמדאורייתא אינו חייב להוכיח אלא על איסור דאורייתא, אבל ברמב"ם (דעות ו, ז) משמע דחייב מדאורייתא אפי' להוכיח על איסור דרבנן, וכן דייק במגילת ספר (לאוין ה) בדעת הרמב"ם. . It is forbidden to try to downplay another’s wrongdoing and imply that he is not violating the Torah, even if one fears he may retaliate[28] אסור משום חניפה, ע' תוס' (סוטה מא:), על מה שנתחייבו ישראל כלייה על שהחניפו לאגריפס המלך, והיה להם לשתוק. וע' שערי תשובה (ג, קפח) משמע שאסור להחניף אפי' אם יכנס לסכנת נפשות מהמעשה עם אגריפס, אבל אג"מ (או"ח ב, נא) כ' דלא היה סכנת נפשות אם היו שותקים, ע"ש באריכות. .

A.    Giving Bad Guidance (Lifnei Iveir)

It is assur mid’oraysa[29] ספר המצוות לרמב"ם (ל"ת רצט), ספר החינוך (מצ' רלב). to give another Jew bad advice[30] רמב"ם (הל' רוצח יב, יד). וע' ספרי (כי תצא פיס' רנב) שהמחטיא את האדם קשה לו מן ההורגו. אבל אין אומרים באיסור דלפני עור שיהרג ואל יעבור (כן הוכיח בשער דעה מדברי השו"ע (יו"ד קס, כב), אבל ע"ש שפקפק שאין ראי' לדין זה). . This is forbidden even if the one saying it thinks that it is, in fact, good advice[31] שדי חמד (ב, ו, כו, יב) הוכיח כן מדברי הרמב"ם, לענין המכשיל חבירו באיסור. וכתב דכן מסתבר, דהוא כמו כל איסורים שבתורה, שאסור לעשותו בין שוגג בין מזיד. [ולא מצאתי מי שמחלק שאין איסור להכשיל בעצה רעה בשוגג.] . According to most opinions, one does not violate this prohibition unless the recipient acts on the advice[32] כן משמע ברמב"ם (ספה"מ ל"ת רצט), וע"ע בשדי חמד (ב, ו, כו,?) . Therefore, if someone gives bad advice, he should try to correct it immediately. It is a mitzva to give good advice[33] שו"ע (חו"מ צז, א), וט"ז (שם), וע' לבוש שכתב שהוא נכלל במצות גמילות חסדים. וגר"א הראה מקור לזה מגמ' יבמות (מד.). וע' סמ"ג (מצ' קסח) שהמונע מחבירו עצה טובה גם עובר משום לפנ"ע, עכ"ד. וכן משמע קצת ברמב"ם (הל' רוצח יב, יד). [ואע"פ שיש להביא ראי' לדבריו מגמ' מו"ק (ה.) שהביא רמז לציון קברות מן התורה מהאיסור דלפני עור, יש לדחות רק רמז ליסוד זה, אבל לא שהוא ממש נכלל בהאיסור דאורייתא.] . {If the one saying the advice is clearly not knowledgeable about the subject, this is not considered “bad advice”, as the recipient knows he must do his own due diligence.}

One may not encourage[34] שערי תשובה (ג, נ) כ' לא תהיה אחרי רבים לרעות (שמות כג, ב). הוזהרנו בזה שלא לחזק ידי עוברי עברה בדברים, ושלא להתחבר אל המסכימים אל העול. or assist someone to do an action[35] ומותר למכור דבר לעכו"ם אפי' יודע בו שיכשיל בו לעכו"ם אחר משום דלפני עור אסור, ואין איסור של לפני דלפני (גמ' ע"ז יד.). אבל אסור למכור דבר לעכו"ם שאפשר שימכרנו לישראל ויכשילו באיסור (ט"ז קנא, ג, בשם רא"ש). וכן משמע בכמה מקומות (שו"ע או"ח תסז, א. ו-יו"ד שא, ח. ו-יו"ד קיב, יא.) ואיסור זה לא משום מסייע אלא הרחקה שלא לגרום על ידינו תקלה (שדי חמד ב, ו, כו, כב). וע' מנ"ח (רלב, ב) חולק על הט"ז, דאין איסור לפני דלפני אפי' כשיכשיל ישראל. which is assur[36] {ע' לקמן כמה מקורות לזה}.

ויש בזה נידון יסודי, אם האיסור דלפני עור הוא כסניף של כל איסור ואיסור, או הוא עבירה כללית. וע' רמ"א (קנז, ב) דעל לפני עור של הג' חמורות יעבור ואל ייהרג, עכת"ד, ומדבריו משמע דלא הוי כאביזרייהו של העבירה, אלא כאיסור נפרד, וכן משמע בתוס' (ב"מ י: ד"ה דאמר). וע' חת"ס (חו"מ בהשמטות ס' רב) דבאיסור שנשים אינן מצוות בה, אין להם עונש אם הם מכשילים לאיש, אבל באיסור טומאת כהנים גם ישראלים מחוייבים אם הם יכשילו הכהן, משום וקדשתו.

ואפי' מכשילו באיסור דרבנן, עובר על לפני עור דאורייתא, כ"כ מנ"ח (רלב, ג) בשם תוס' (ע"ז כב. ד"ה תיפוק). וכ' דמדברי תוס' (חגיגה יח. ד"ה חולו) משמע שאינו עובר מדאורייתא, וכ' עליו דאינו מובן כלל, דמי גרע ממשיאו עצה שאינה הוגנת לו שעובר מדאורייתא, ע"ש. [אמנם, יש ליישב דתוס' סובר שהעובר איסור דרבנן בשוגג אין צריך כפרה.] . This prohibition[37] והמכשיל עכו"ם עובר איסור דאורייתא (שו"ת חת"ס, חו"מ סי' קפה), דלא כפני יהושע כ' דלאחר מתן תורה הותרו להם ז' מצוות ואינו עובר אלא איסור דרבנן, ע"ש. applies even to non-Jews[38] ע' מנחת חינוך (רלב, א) דייק בדברי החינוך שהאיסור לעזור לעבור על איסור אסור אפי' בבן נח (כמו שמפורש בגמ'), אבל האיסור ליתן עצה רעה לא שייך אלא בנכשל ישראל, ותמה מנין לו לחלק כן. ואג"מ (יו"ד א, ג) מחלק, שהאיסור לעזור לעבור על איסור הוי איסור בין אדם למקום וזה שייך אפי' בעכו"ם, אבל האיסור להכשילו בעצה רעה הוא איסור בין אדם לחבירו ולכן לא שייך אלא בישראל. ; one may not assist him to do an action which is forbidden under the Seven Mitzvos Bnei Noach if he would not have been able to do it otherwise[39] מ"ב שמז, ז. ואם רואה נכרי עובר עבירה, כ' ספר חסידים (ס' תתשכד) אם יכול למחות ימחה, שהרי שלח הקב"ה את יונה לנינוה להשיבם, כי כשהקב"ה כועס אין עת רצון לפניו, עכ"ד. וכעין זה כ' ברמב"ם (הל' מלכים ח, י). אבל רש"י (סנהדרין עה:) כ' לענין גר תושב אין מצוה להוכיחו, וכן דעת רמב"ן (בראשית ?) שאין מצוה להוכיח לעכו"ם. . However, assisting a Jew (even one who flagrantly disregards the Torah[40] ע' אג"מ (יוד א, עב), דלדעת הש"ך (ע"פ דגול מרבבה) אין איסור לסייע למומר כיון שהחיוב להפרישו (שהוא מקור האיסור לסייע) אינו אלא כשעובר בשוגג ולא כשעובר במזיד. אבל מג"א (שמז, ד) חולק וכ' שאסור לסייע למומר. ואג"מ (שם) מיירי במי שיש לו אולם ועושה catering ויש שרצו להשכירו כדי לעשות חתונות שעושים לא כשורה ורידוקים בתערובת. וכ' דלדעת הש"ך אין איסור מסייע בזה, ואפי' לדעת מג"א אפשר דכאן יש להקל כיון שעל ידי שהוא משכיר להם הרי מונעם מלהתחתן במקום שיאכלו טריפות, ואין איסור מסייע כשהוא מצילם מאיסור יותר חמור. וכ' עוד, וז"ל, וגם מסתבר דלא אסרו משום מסייע ידי עוברי עבירה כשליכא איסור לפני עור אלא בנותן לו דבר שיעשה בו רק מעשה העבירה אבל בדבר שהעיקר הוא למעשה היתר כגון שכירת האולם שהוא לעשות בו החתונה והסעודה רק שיעשה שם גם מעשה עבירה דרקודים אין להחשיב שהשכירות הוא ע"ז ולאסור, דאל"כ היה לן לאסור מלמכור כל כלי לעוברי עבירה כגון קדרות לבשל משום דיבשל בהו גם בשבת וגם מאכלות אסורות אלא הוא משום דכיון דעיקר הדבר אינו לאיסורין לא אסרו בזה משום מסייע כשליכא איסור דלפני עור, עכ"ל. ) is forbidden, even if he could have performed the issur without the assistance[41] ויש ב' איסורים בזה. א', לפני עור, שהוא מדאורייתא, ולא שייך אלא בתרי עברי דנהרא, ר"ל שאי אפשר לו לחטוא בלי סיוע. ולאו זה שייך בין בישראל, ובין בעכו"ם, דאסור להכשילו באחד מז' מצוות בני נח (גמ' ע"ז ו:).

ב', מסייע ידי עוברי עבירה, והוא איסור דרבנן, דאסור לסייעו בציור שהחוטא יכול לחטוא בלי הסיוע. ואיסור זה נוהג רק בישראל ולא בעכו"ם (כן מבואר במג"א שמז,ד). וע' מ"ב (שמז, ז) דאסור מקל וחומר, אם אפי' קטן אוכל אוכל נבילות בית דין מצווים להפרישו, כל שכן גדול שלא יסייע לו, וכן באג"מ (יו"ד א, עב).

וע' שו"ת משיב דבר (ח"ב ס' לב) דלדעת תוס', אין איסור בלפני עור אלא בתרי עברי דנהרא או אם הסיוע הוא בשעת מעשה העבירה. ועפ"ז התיר שם למי שפרסתו בשדכנות, לשדך בין איש ואשה שודאי יעברו על איסור נדה, כיון שאינו בשעת העבירה ממש. וע' אג"מ (אה"ע ד, פז) דבצירוף דעת הש"ך הנ"ל, יש להתיר לסדר קדושין לאלו שלא ישמרו הלכות נדה.

ופמ"ג (אש"א שמג, ג) כ' דלא שייך האיסור דלא תאכילום אלא בקטן, דהאיסור הוא להרגילו בעבירה ויעשנו כשהוא גדול, אבל להאכיל גדולים אינו עובר אלא משום לפני עור.

ופמ"ג (אש"א קסג, ב) העלה דלדעת רמב"ם (הל' מעשר י, יג), אין איסור מסייע אלא באיסור דאורייתא, אבל באיסור דרבנן אין איסור לסייע דהוי גזירה לגזירה.

וע' רמ"א (יו"ד קנא, א), על מה שכתב השו"ע דאסור למכור דברים מיוחד לעבודה זרה לעובד כוכבים, כ' וז"ל, הא דאסור למכור להם דברים השייכים לעבודתם, היינו דוקא אם אין להם אחרים כיוצא בו או שלא יוכלו לקנות במקום אחר, אבל אם יכולים לקנות במקום אחר, מותר למכור להם כל דבר. ויש מחמירין. ונהגו להקל כסברא הראשונה, וכל בעל נפש יחמיר לעצמו. וכ' ש"ך על זה דלא פליגי, דלמכור לישראל כשיכול לקנות ממקום אחר, אסור, ולמכור לעכו"ם בכה"ג, מותר.

ולענין חטים שבאו בספינה בים וטבעו ויש בהם ספק חימוץ, לדעת בעל העיטור מותר למוכרם לישראל מעט מעט כיון שיכול לאוכלם קודם פסח. ולגירסת הטור (סי' תסז) בדברי רמב"ם, מותר למוכרו לישראל מעט מעט אבל צריך להודיעו שהוא חמץ. והקשה על זה למה צריך להודיעו אם מוכרו רק מעט מעט. וכ' הט"ז (סק"ב) ליישב גירסא זו, דלא התירו למכור הרבה אע"פ שמודיעו דיש לחוש שמא ישכח להודיע לאחד מן הקונים ויבוא מכשול על ידי זה.

אבל לגירסת המגיד משנה ברמב"ם, מותר למכור לישראל אפי' הרבה, משום שמודיעו (וכ"כ שו"ע). וכ' מהרש"ל (ע' ט"ז הנ"ל) דמסתבר כדעת רמב"ם דחייב להודיעו, דלמה לנו לסמוך אהיתר שיכלה קודם פסח ולא לומר שהוא חמץ?

וכ' מג"א (וכ"כ מ"ב) דאין היתר למכור מעט מעט אלא בחמץ, כיון שיש ספק ספיקא, דשמא לא ימכרנו לישראל, ואפי' ימכרנו לישראל שמא יאכלנו קודם פסח [וגם דבחטים אלו יש רק חשש חימוץ]. אבל בשאר איסורים לא מהני, דאפשר שעכו"ם יתן במתנה לישראל, והביא ראי' ממה שאסר למכור ביצת נבילה לעכו"ם ואפי' ביצה אחת שהוא דבר מועט (שו"ע יו"ד פו, י) וכן בקמח שנתלע (רמ"א יו"ד פד, ה). אבל כ' ש"ך (שם סקי"ז) דמותר למכור שאר איסורים לעכו"ם מעט מעט. וע' פ"ת (יו"ד פו, ו. ו-קיב,ג) אם מותר למכור איסור דרבנן לעכו"ם שיש לחוש שימכרנו לישראל.

ע' רמב"ם (הלכות מלוה ולוה, ב, ז), וז"ל, אסור לאדם להלוות מעותיו בלא עדים ואפילו לתלמיד חכם אלא אם כן הלוהו על המשכון והמלוה בשטר משובח יתר, וכל המלוה בלא עדים עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול וגורם קללה לעצמו. עכ"ל. וע' רש"י (ב"מ עה:) פי' שעולה על דעתו לכפור. והגמ' מבואר דאסור אפי' בתלמיד חכם משום שמא מחמת טירדת לימודו ישכח ההלואה.

ולדעת לחם משנה (רמב"ם שם), אינו עובר משום לפ"ע מצד שהלווה יכפור במזיד, דא"כ אפי' מלוה בעדים עובר משום לפ"ע כיון שהלווה יכול לשקר ולומר פרעתי (והמלוה בעדים אין צריך לפורעו בעדים), והחשש כאן הוא שישכח הדבר ויאמר שלא לוה, כמו שמפורש בגמ' אצל ת"ח (ונדחק שם לפרש דברי רש"י). אבל לדעת הפרישה (חו"מ ע, א), המלוה לסתם אינשי עובר משום לפ"ע משום שהם יכפרו במזיד, כמשמעות רש"י, והמלוה לתלמיד חכם אינו עובר אבל יש לימנע מזה מזה שאפשר שישכח ההלואה, וכן משמע ברש"י (ונדחק לפרש דברי רמב"ם).

אמנם, היוצא מדבריהם, דלדעת לחם משנה אין איסור לפני עור שייך למי שירצה לעבור במזיד, והוא כדעת הש"ך הנ"ל. ובעצם קושייתו למה אינו עובר אפי' כשמלוה בעדים כיון שאם הוא רשע יאמר פרעתי, י"ל דכה"ג לא שכיח ואין לפ"ע אלא בדבר שכיח.

ואסור להכות בנו גדול משום לפני עור (יו"ד רמ, כ), וע' רמ"א ופ"ת שם לענין מתי נקרא גדול.

וע' רמב"ם (הלכות גזלה ואבדה ה,א) אסור לקנות דבר הגזול מן הגזלן ואסור לסעדו על שינויו כדי שיקנהו שכל העושה דברים אלו וכיוצא בהן מחזק ידי עוברי עבירה ועובר על ולפני עור לא תתן מכשול, עכ"ל. [ואע"פ שאין זה כפשוטו לפנ"ע דהא האיסור כבר נעשה, מסתמא כיון שבזה הוא מחזיק דרכו הרעה וימשיך לעשות כן הרבה פעמים, הוי לפנ"ע, וצ"ע.]

וע' מנחת שלמה (ח"א סי' לה) דמותר ליתן מאכל למי שאינו שומר תורה ומצוות, כיון שאם לא היה נותן לו היה מתרחק יותר מדרך התורה ומשומרי תו"מ. ואין לחוש משום לפני עור, דאע"פ שאין אומרים לאחד לעבור איסור זוטא כדי שלא יעבור חבירו איסורא רבא, בציור כזה שכל האיסור הוא להכשיל חבירו, אדרבה בזה יש הצלה ממכשול יותר גדול.

ולענין מכירת כלי הנלקח מעכו"ם לישראל שאינו שומר תו"מ ולא יטבילנו, או מכירת אוכל במוצאי שבת למי שעדיין לא הבדיל, או נסיעה עם נהג שלא הבדיל, נסתפק במנחת שלמה (שם) אי לפני עור שייך דוקא כשיש חפצא של איסור או אפי' בציורים אלו.

וע' מנחת שלמה (ח"א סי' מד) בשם מבי"ט (ח"א סי' כא) וכתב סופר (יו"ד סי' עז) מי שמחמיר באיזו דבר וסובר שאסור, מותר למוכרו לאחרים שסוברים שהוא מותר, ואין בזה משום לפ"ע. ודלא כשער המלך כתב שמי שאוסר לעשן ביו"ט אסור לספות למי שמתיר משום לפ"ע. וכ' במנח"ש אפשר דאפי' השעה"מ לא החמיר אלא באיסור דאורייתא, אבל באיסור דרבנן יש להקל, ע"ש.

ולא ראיתי בפוסקים אם מותר ליתן מאכל למי שיאכל חוץ לסוכה, ונראה שאסור כמ"ש אצל קטן (תרמ, ב, ומ"ב שם). , such as if there are other sellers who will sell it to him[42] אם העובר כבר יש לו אותו חפץ, לכו"ע אין בו משום לפנ"ע. ואם אין לו אבל יש אנשים אחרים שימכרנו לו, ע' רמ"א (קנא, א) דנהגו להקל למכור דברים של עבודה זרה לעכו"ם אם יכול ללוקחם ממקום אחר, ויש מחמירים, ובעל נפש יחמיר לעצמו. אבל לדעת הש"ך (סק"ו) לא פליגי, שהמקילים מיירי במומר או עכו"ם, והמחמיר מיירי בישראל שחייב להפרישו מכל איסור, עכת"ד.

אמנם, בשו"ת יהודא יעלה (יו"ד קעז) חולק על הש"ך וכ' שהמחלוקת ברמ"א הוא מחלוקת רש"י ותוס' (קדושין נו.), דלדעת רש"י אסור כשיכול לקנות ממקו"א, ולתוס' מותר. וע"ע פת"ש (יו"ד קס, א) שהוא מחלקת אחרונים, דלדעת פני משה מותר, ולמשנה למלך אסור. .

Therefore, it is forbidden to sell any item to one who is very likely to perform an issur with it. However, if there is a likely possibility that he only wants to use it for permitted purposes, one may sell it to him[43] מ"ב (שמז, ז). וכן משמע משניות שביעית (ה, ו) שאין איסור זה נוהג אלא בדבר שהוא מיוחד למלאכת איסור, אבל דבר שאפשר להשתמש בו להיתר ולאיסור, מותר למוכרו לו. [ולכן מותר למכור קדירה ליהודי שאינו שומר תורה ומצוות, די"ל שיבשל בתוכו ירקות ולא מאכלות אסורות.]

וכן משמע בגמ' "אלפני דלפני לא מפקדינן" (ע"ז כא.), ורש"י פי' כלומר לכולי האי לא חיישינן. . If one sees or knows there is an available item that others may use to perform an issur, he is not obligated to remove it[44] ע' גמ' ב"מ (סח.) דאמרינן הלעיטהו לרשע וימות. והיינו דוקא אם לא סייע לו כלל לעבור האיסור (דאין בזה משום לפני עור, כמ"ש לעיל) וגם אינו רואהו שעובר האיסור (שיתחייב להוכיחו, כמ"ש לקמן). .

One may not sell chametz to an irreligious Jew before Pesach if it is highly likely that he will retain it in his possession over Pesach[45] מ"ב (תמח, יא) . One may not sell a product with a defect which can not be checked before purchase, to a storeowner who is likely to sell it to others without warning them of its flaw[46] ע' שו"ע חו"מ (רכח, יב), ויו"ד (נז, כא), וע' שאילת יעב"ץ (ח"א סי' עב) דכל היכא דיכול ליבדק, הלוקח אפסיד אנפשיה, ולמה להמוכר להפסיד, דמאי חזית דדמי דהיאך סומקי טפי. . One who is lenient to eat chalav stam may not feed it to his friend without telling him, if he knows that the recipient is stringent not to eat it[47] וכן בכל דבר שנוהג בו איסור, ע' רמ"א (קיט, ז), וע' ש"ך (סק"כ) פרטים בזה. וע' גר"א ציין המקור מהגמ' יבמות (יד.) דמודעי להו וכו'. .

One may not put an object in another’s way which will cause that person to harm himself[48] משום לפני עור, דאין מקרא יוצא מידי פשוטו (אג"מ יו"ד א, ג), וכן משמע בספר חסידים (סי' תרעג) וסמ"ג (מצ' קסח). . For example, if one spills coffee in a public place, he must wipe it up immediately.

One may not take a job which requires him to assist his employer to perform an issur, such as assisting a Jewish owner to sell nonkosher meat, or to help him steal. (In cases of necessity, a Rav should be consulted.) One is permitted to work in a capacity which does not directly help the performance of the issur, such as accounting or plumbing[49] היתר זה ראיתי מפורש במסורת משה (?). .

B.    Lying

It is assur to lie, whether in speech or in writing[50] איסור מדבר שקר תרחק לא נמנה לאיסור דאורייתא לדעת רמב"ם, אבל סמ"ג (סי' קז) מנאו. וע' ספר החינוך (מצ' עד) שהכתוב הזכירה בו לשון ריחוק לרוב מיאוסו מה שלא הזכיר כן בשאר איסורים. וע' ספר חרדים (מצות עשה ד, כו) מצוה לדבר אמת, ואפי' דיבור בעלמא דליכא בהו דררא דממונא, עכת"ד.

ואפי' בכתב אסור (תוס' ב"ב צד. ד"ה הכי, והו"ד שו"ת ציץ אליעזר טו, יב). וחייב לקיים דבר שחתם עליו, ע' שו"ת חתם סופר (יו"ד ס' רכ), אבני נזר (יו"ד שו) וע"ש שיש חולקים. והטעם, שאם חייב לקיים מה שאמר, קל וחומר שחייב אם עשה מעשה כגון שעשה ברית או כתב בכתב ידו. ובאבני נזר כתב שאפי' קודם מתן תורה, אם נשבע לחבירו לעשות לו טובה, חייב מסברא לקיים מה שאמר, וכל חידוש התורה הוא שאפי' אם נשבע לעצמו חייב לקיים דברו.

וע' רמב"ם (הל' דעות ה, ז) וז"ל, ולא ישנה בדבורו, ולא יוסיף ולא יגרע אלא בדברי השלום וכיוצא בהן, עכ"ל.

וצ"ע אם מותר לשקר לומר דבר בשם אדם גדול כדי שיקבלו מיניה, ע' מג"א (קנו, ב) ומחה"ש (שם).

וע"ע גמ' סוכה (מו.) ויבמות (מג.) שאין ללמד פיו לומר שקר.

ואסור לשקר בהספד, דהיינו להפליג יותר מדי, אבל מוסיפין בהן קצת (שו"ע יו"ד שדמ, א).

וע' גמ' כתובות (סט.) ותוס' שם, אם הדיין שומע אחד מבעלי דינים שאמר דבר שקר, חייב למחות, אבל אם שמע דבר דרק משמע דבר שקר ואינו מפורש, אין צריך למחות, כן משמע בתוס' לקמן (קד:).   . It is permitted to lie in order to make peace between people[51] גמ' יבמות (סה:), וכ"כ סמ"ק (סי' רכז) ורמב"ם (הל' דעות שם). or to avoid embarrassing someone[52] ספר חסידים (ס' תרמב) (but it is preferable to only imply something false and not lie outright[53] ספר חסידים (שם) ). To make someone happy, one may say a statement which implies a falsehood without saying it outright, but one may not lie outright[54] שו"ע אה"ע (סה, א), וע' גמ' כתובות (יז.), ומשמע שם דלאו דוקא כלה (שאומרים עליה שהיא נאה, ואינו שקר גמור כיון די"ל שהיא נאה בעיני החתן), אלא הוא הדין כל מקח רע יש לשבח, וכ"כ הט"ז (שם סה, א) שהוא מנהג העולם לומר כן בכל מקח כדי שלא יצטער. אבל אין להוציא שקר ממש מפיו (משמעות ח"מ שם). .

One may not lie for financial gain, even if he needs to lie in order to collect money from others which they really owe him[55] רמ"א (חו"מ לב, ב). וע' גמ' שבועות (ל:-לא.) הרבה ציורים שעובר משום מדבר שקר תרחק, וכנראה הצד השוה שבהם הוא שיש צד של עיוות הדין, וכן משמע באג"מ (יו"ד ג סי' קלג). אמנם, אפי' שלא בבית דין, יש איסור בזה משום גניבת דעת (אג"מ שם). . However, one who in fact knows he does not owe money, and needs to lie in order to avoid paying money that he really does not owe, is permitted to do so[56] שו"ת רשב"א (א, פד), וכן משמע ביעב"ץ (חידושיו, גיטין יד.) דאינו מותר אא"כ הוא באמת אינו חייב. וע' שו"ת רשב"א (ג, פא) דאסור לשקר כדי להוציא ממון (כמו שכתבנו בשם רמ"א), ולפי החילוק שכתבתי בפנים, אין סתירה בדבריו, דלהחזיק ממון מותר, ולהוציא אסור. . Additionally, if it is an established practice to say certain lies when negotiating, it is permitted, as the other side does not expect it to be true (e.g., “I have never sold it for that cheap” or “if I’d sell it at that price, I’d lose money on this deal”)[57] ע' גמ' נדרים (כא.) ור"ן שם, ומשמע דמותר ממה שלא העירו הפוסקים דאסור משום מדבר שקר תרחק. ושם מיירי בשבועה על העתיד, אבל נראה דגם בשקר על העבר (כמו בציור שכתבתי) הוי גם מותר. . In any case, it is always preferable to train oneself to only speak the truth[58] ע' גמ' (ב"מ מט.), על מה דאמר רב דברים אין בהם משום מחוסרי אמנה ור' יוחנן אמר יש בהם, והביא הגמ' ראי' לר' יוחנן מדברי הברייתא, דאמרי' הין צדק... שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק, ועל זה דחה אביי, שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב". ואביי מיירי דבשעה שאומרו, הוא ידבר אמת, וכן משמע ברמב"ם (שם).

ולענין אם בשעת אמירה היה כוונתו על אמת, אם אח"כ צריך לאמת דבריו, ע' פסיקתא זוטרתא (לקח טוב, ויקרא פרשת קדושים, המתחיל בדף נב:) שיהא הין שלך צדק ולאו שלך צדק כלומר אם תאמר הין או לאו קיים דבריך, עכ"ד. וכן משמע ברש"י (כתובות פו.) שהבין כן בגמ' ב"מ הנ"ל, וע' ריטב"א ורעק"א (שם) הקשו עליו. וכן רמב"ם (הל' דעות ה, יג) משמע שצריך לאמת דבריו אחר כך. וע"ע מנ"ח (מצ' רכח) דלדעת רש"י, גם הפקעת חוב העכו"ם אסור משום הין צדק. וע"ע הגרי"פ פרלא על רס"ג (עש' כב).

וע' משניות שביעית (י, ט) וכל המקיים את דברו רוח חכמים נוחה הימנו, עכ"ל, אבל הר"ש (שם) כ' דמי שאינו מקיים דברו אין בו איסור, משום דאמרי' (גמ' ב"מ מט.) דברים אין בהם משום מחוסרי אמנה. [ויש לדייק מדבריו, דלדעת ר' יוחנן שיש בו משום מחוסר אמנה, הרי יש איסור לחזור מדבורו. ויש להעיר דלדעת רמב"ם, שפסק בהל' מכירה (ז, ח) כר' יוחנן דבדברים יש בו משום מחוסר אמנה, אעפ"כ אין בו איסור ממש.] .

One may not lie about or misrepresent an item to convince a buyer or to fetch a higher price[59] שו"ע חו"מ (רכח, ו). , or trick others in any matters[60] רמב"ם (הל' דעות ב, ו). וע' שו"ע (חו"מ ס' רכח) הרבה ציורים של גניבת דעת שאסור, כגון לא יסרהב (בחבירו) שיסעוד עמו, והוא יודע שאינו סועד, ולא כתבתי ציורים אלו בפנים, כיון שכתב (סע' ז) ואם הוא עושה כדי לכבדו, מותר, ומשמע בסמ"ע (סק"ח) דה"ה בכל גניבת דעת, ולכן ברוב ציורים מותר. ואפי' אינו עושה כדי לכבדו, כגון מי שבא לחתונה בשביל שהורי החתן הזמינו, והורי הכלה חשבו שהוא בא בשבילם, שמעתי מהגה"ר אשר ווייס דאינו אסור אלא אם כוונתו לגנוב דעתו כדי שיחזיק לו טובה (ע' רש"י חולין צד., וסמ"ע רכח, ט), אבל אם אין זה כוונתו, מותר, ובפרט בציור החתונה, כיון שהם שמחים כשחושבים שהוא בא בשבילם, למה לו להפסיד שמחתם. , whether one is dealing with Jews or non-Jews.

It is forbidden to misrepresent the Torah’s view, to claim that an act is permitted when it is in fact forbidden, and doing so is a severe aveirah, similar to denying the validity of the Torah[61] ים של שלמה (ב"ק לח), הו"ד אג"מ (או"ח ב, נא). וכן נראה דעת רדב"ז (שו"ת א, שמד). .